האמת הכואבת: אסון
האיטי – טוב ליהודים
עם כל הצער לנוכח הזוועה בהאיטי, היחס לישראל בזכות משלחת פיקוד העורף, מלמד שהמדינה חייבת ליזום הסברה ולא רק להגיב
בתקופה בה מדינתו נמצאת במתקפה תקשורתית מבוססת דוחות ביקורתיים ואנטישמיות, ובמקביל מתמודדת מול טרוריסטים שהצליחו לאמץ את התדמית המנצחת של קורבנות מלחמה. ניתן להגיד שאסון האיטי הוא הדבר הטוב ביותר שיכל לקרות לנו.
משלחת חילוץ של צה''ל בהאיטי צילום: דו''צ
אז למה דם, הרס, עוני, רעב וילדים יתומים זה טוב למדינת ליהודים? ראשית, בגלל שתשומת הלב העולמית הוסתה למקום אחר ולתקשורת הגלובלית יש סיפור מעניין יותר. שנית, מאחר וכל מקום מוכה אסון זקוק לגיבור וכרגע הגיבור הזה הוא אנחנו. אני חייב להודות שלא הייתי מתפלא אם השיקול של המשמעות התדמיתית בהקמת בית החולים בהאיטי יחד עם פעילות כוחות החילוץ של פיקוד העורף, קיבלו משקל רב יותר מהשיקול ההומניטארי.
במידה והצדק עימי, אז סוף סוף מישהו במסדרונות הכנסת עשה מהלך ראוי ונכון כשהחליט לנצל את ההזדמנות להוכיח לעולם את טוב ליבנו ואת היכולות שלנו. ואם ישכילו במשרד החוץ למנף את סיפורי ההצלחה הישראלים בהאיטי ולשווקם לעולם, בנוסף לאלו שכבר שודרו, מה טוב. נותר יהיה רק לקוות שאף אחד מהפוליטיקאים המוכשרים לא ייתפס מול המצלמות באומרו "הראינו לעולם, שיחקנו אותה בהאיטי," או משהו בסגנון, מצב שבהחלט עשוי לקרות לאור המבוכה האחרונה עם הטורקים. עדיף שניראה צנועים.
האחראים לא תופסים את ההסברה כמלחמה
השאלה הקשה שעולה עקב הצלחתנו בהאיטי היא מדוע אנו יכולים להצליח בזירה התקשורתית רק כשיש לנו הזדמנות לככב באסון של מדינה אחרת ולא באופן רציף?, הרי שאסונות טבע אי אפשר להזמין על בסיס קבוע. התשובה לשאלה היא חסך במהלכים מזמיני אהדה ממדינות העולם, ומאידך בביצוע מהלכים גוררי אנטיגוניזציה, כמו זלזול בשגרירים מול מצלמות. אך לפני הביקורות על התנהלות ההסברה בפועל, חשוב להבין שהבעיה החמורה ביותר שלנו נמצאת במישור התפיסתי של המושג "תדמית ישראל", מישור המבוסס על שתי נקודות:
הראשונה, אלו שנבחרו לייצג אותנו תופסים עצמם כפוליטיקאים, ולא כמדינאים!, ולכן אינם מתמקדים בפעילות שתקדם את מדינת ישראל אלא בפעילות שתקדם אינטרסים אישיים, דבר
שברור לכל עין של אזרח ישראלי,כך, אנו בעצמנו נגעלים מנבחרינו, אז אל לנו להתפלא שגם העולם לא מת עלינו.
השנייה היא זו המתקשרת באופן ישיר לתדמיתה של ישראל. האחראים על יחסי הציבור של המדינה לא תופסים את ההסברה כמלחמה לכל דבר, כזו שצריך להתייחס אליה כשקולה למבצע צבאי,וכזו שאמורה לשמר ולקדם את האינטרסים הביטחוניים והלאומיים שלנו. הרי שאם ההסברה כן הייתה מקבלת את תשומת הלב הראויה והייתה זוכה לתקציב מכובד כמו שענייני הביטחון שלנו זוכים לתקציב יפה, אז הפעילות התקשורתית שלנו הייתה טובה יותר, אנשי משרד החוץ היו מקצועיים יותר, השרים במשרד זה לא היו עושים טעויות של טירונים, והכי חשוב, הייתה לנו פעילות ארוכת טווח מסודרת ומתוכננת.
הוכחה לחובבניות ולחוסר הרצינות
סגן שר החוץ דני איילון צילום: פלאש 90
האם ניתן להבין ממשפט כזה שאין שיתוף פעולה בין צהל למשרד החוץ בנושאי הסברה? האם כך למעשה מסיר מעצמו איילון אחריות לבעיית התדמית של ישראל? ואם כן, אז מדוע יש להתפלא שאיילון מתנהג בפזיזות ומרים להנחתה לראש הממשלה הטורקי, הרי ההשלכות התדמיתיות לישראל בהתנהגות כזו גם כך לא באחריותו לדבריו. בציטוט של איילון הוא אפילו לא טורח להטיל חלק מהאחריות על ההסברה על השר יולי אדלשטיין. אז אם במשרד החוץ לא סופרים את משרד ההסברה, מדוע שהאחרים כן?
במקום להתעסק רק בלהגיב, יש להתחיל ליזום, יש הרבה דרכי פעולה אפשריות שיכולות לסייע להסברה, סבסוד תיירותי דווקא של מדינות שאהדתן לישראל נמוכה יחסית, או יחידת הסברה ישראלית המתמקדת רק בשיווק סיפורים של נפגעי פעולות הטרור (כמו שעושים בעזה), או הסברה מבוססת מחקר תקשורתי במטרה להתאימה באופן ספציפי לאופיין של מדינות בעלות משמעות אסטרטגית,ועוד. אבל לפני כל אלו, יש קודם כל להגיע להבנה אמיתית שפעילות ההסברה היא מלחמה על הבית הדורשת התייחסות משמעותית כמו נושא הביטחון. ומפה, אפשר יהיה להמשיך הלאה.
עדכוני ברנז'ה לסלולרי שלך
נא להמתין לטעינת התגובות
