עדיין אפשר לשחרר את שליט
האלם התקשורתי בנושא שליט מעיד על כך שהתקשורת לא ממש נתקפה בפרץ הומניות. עכשיו כשהאופציה להיכנע למחבלים ירדה מעל הפרק – שליט כבר לא מעניין אף אחד
התהייה גברה עוד יותר כשהתברר שהתקשורת, לא רק שאינה תוקפת את ההחלטה הנכונה והחשובה הזו, אלא מהנהנת לאות הסכמה ומורידה בשקט בשקט את הנושא מסדר היום. ימות המשיח ממש. ראש הממשלה פועל על פי האינטרס האמיתי של מדינת ישראל ולא על פי שיקולים פופוליסטיים והתקשורת – לשפשף את העיניים – משתפת פעולה בצורה מושלמת. מושלם עד כדי חשד.
ואז בא אורי אליצור – שפעם היה גם ראש לשכתו של נתניהו וקצת מבין בעניינים הללו – ובמאמר ב"מקור ראשון" הראה את הסיבה להיפוך המגמה, הן אצל ביבי והן בתקשורת הישראלית. ובכן, מי שקיבל את ההחלטה הוא לא ביבי וגם לא התקשורת הישראלית. הוא לא אחר מאשר הנשיא האמריקני. אובמה זה, אינו בדיוק דמות הלוחם חסר הפשרות, אבל גם הוא הבין שהעסקה השערורייתית שהישראלים עומדים לחתום עם זרוע התמנון האיסלאמי שבגבולם, עומדת ליצור להם בעיה רצינית מאוד בכל החזיתות שלהם מול אותו התמנון.
כי אמריקה של אובמה – כן! אובמה – לא מנהלת משא ומתן עם טרוריסטים. רוצחי ילדים אינם מקבלים שם מעמד של שבויי מלחמה ועל חיילים חטופים לא מנהלים שם משא ומתן, מה שמוריד מאוד את הכדאיות בכל משחקי החטיפות הללו. את כללי המשחק הנוקשים הללו עמדו הישראלים לשבור ואובמה התנגד. מתברר, כך הסביר אליצור, כי מה שקובע, הן להנהגה הישראלית והן לתקשורת הישראלית, הוא לא האינטרס של גלעד שליט וגם לא האינטרס הלאומי הישראלי, אלא כולם פועלים פה על פי האינטרס האמריקני.
לאחר השיטפונות האחרונים בדרום, הודיעו המחבלים כי שיטפון שכזה מנע מהם לבצע חטיפה נוספת. ייתכן שהם אומרים אמת. אבל מדוע הם חושפים כוונות? האינטרס שלהם הוא לכאורה בשאננות ישראלית, לא בכוננות מוגברת. אולם המחבלים קלטו שהם בבעיה והם מנסים לסחוט את ישראל לחזור אל הכללי המשחק הקודמים. כך או אחרת – סכנת החטיפות רק גברה.
לכאורה, מי שהתנגד לעסקה, צריך להיות מרוצה. אבל אני מאוד לא מרוצה. אמנם התנגדתי לעסקה, אבל זה לא אומר שלא רציתי את שליט בבית. אני מתפלל לשחרורו בכל יום לפחות כמו כל אזרח ישראלי
האלם התקשורתי בנושא שליט מעיד על כך שהתקשורת, יותר משהייתה מונעת מכוחה של הומניות פורצת גבולות, מונעת הייתה מכוחה של דפנסיבה מובנית. עכשיו כשהאופציה להיכנע למחבלים ירדה מעל הפרק – שליט כבר לא מעניין אף אחד.
כי אפשר ועוד איך לשחרר את שליט ולהביאו הביתה, אבל צריך לשם כך לאמץ השקפת עולם שההנהגה הישראלית – הן המדינית והן התקשורתית – אינה חפצה בה.
בפרשת השבוע, פרשת "בא", למדנו כיצד לאחר מכת בכורות מסכים סוף סוף פרעה לשחרר את עם ישראל. "הטרם תדע כי אבדה מצרים" שואלים עבדיו עוד במכות הקודמות. אבל לפרעה לא ממש איכפת מכל המכות שחוטפים נתיניו. את פרעה – כמו כל דיקטטור – מעניין רק דבר אחד. המשטר. כלומר כסאו שלו. והמשטר הפרעוני היה מבוסס על הבכורים. מכת בכורות הייתה חיסול ממוקד של כל שכבת ההנהגה המצרית.
כשנחטף גלעד שליט, הקפיד החמאס לטשטש את עקבות החוטפים והמציאו איזה שם מפוברק לארגון החוטף. הנהגת החמאס חששה להשאיר כתובת החזר ברורה משום שהבינה היטב את הרציונל הזה של מכת בכורות – וחששה לעורה. אולם עד מהרה התעשתו שם בעזה והבינו שלישראל אין שום יכולת להכות בהנהגת החמאס משום שמשמעות הדבר היא הכרה בכישלון ההתנתקות. כי כשאתה מחסל את הנהגת האויב, הריבונות עוברת באופן אוטומטי אליך. כשאין הנהגה – אתה האחראי בשטח. לכן הופסקה "עופרת יצוקה" רגע לפני הסוף. כלומר הם הבינו שהם מחוסנים למעשה מפגיעה ישראלית ואז הם התחילו לנהל משא ומתן ישיר וללא מורא על שחרור שליט, תוך שהם לוקחים בפועל אחריות מלאה לחטיפתו.
כדי לשחרר את שליט צריך פשוט לשנות קונספציה. צריך לשלוח להם בעזה מכת בכורות. חייבים לחסל את הנהגת החמאס ואת כל מי שמזוהה עם ארגון הרצח הזה. ברגע שיבינו שם שאלו כללי המשחק, גלעד ישוחרר בתמורה לחיי כמה מהם. מה שברור הוא שכמו שאין להם חשק מיוחד לחטוף חיילים אמריקנים, כך יקבלו גם חיילי צה"ל חסינות מהמשך החטיפות.
נא להמתין לטעינת התגובות
