כך הפכנו לאויבי המדינה
המתקפה על הקרן החדשה לישראל בטענה שעזרה לדוח גולדסטון - היא מתקפה על שוויון וחירות וניסיון השתקה
עשרות שנים אומרים וטוענים כל אלה שמופלים על ידי נרטיב דומיננטי יהודי כי האפליה והדיכוי לא יעצרו אצל הפלסטינים, לא ייבלמו בחומת ההפרדה, לא ייפסקו בהדרת הציבור הערבי בתוך המדינה, אלא ימשיכו במדרון החלקלק אל כל קבוצה שלא מתיישרת עם הקו הלאומני האחד.
במדינה בה חירות הביטוי וחיים בכבוד ניתנים מראש רק לפלח אוכלוסיה מסוים מאד, אין זה פלא שמתקפת ההשתקה וההפחדה ממשיכה עתה בניסיון לרמוס את הקרן החדשה. ואלו התוקפים מדברים בריש גלי - כל טענתם הדורסנית היא שיש כאלה שמדברים בשפה אחרת משלהם, וכל ההאשמה כלפיהם היא כי הן והם העזו לבקר את מעשי הרמיסה של ממשלת ישראל. כך נעשה כיום וזה מכבר במדינה שאומרים עליה שהיא דמוקרטיה אך כינוי זה הוא בבחינת קליפה דקה בלבד.
עד כמה נוכל להמשיך ולומר כי אפליה שיטתית אינה נעצרת אף פעם בציבור יחיד ואחד? כאשר מדיניות ממשלתית טעונה ערכית בהפחדה סדרתית, כאשר שלטון מסתייע כל העת בהפחדות על אויב שעוד רגע עומד להסתער ולמחוק, כאשר שרים מחליטים להפציץ ולהפגיז בעת מערכת בחירות כי כך הם יכולים לזכות בעוד אי אלו כסאות וקולות, וכאשר התנגדות עממית לגזל-הרג-ומלחמות עלולה להיתקל במעצרים וחקירות, אין זה פלא שסתימת הפיות מתפשטת אל עבר עוד ועוד ארגונים ועמותות. במדינה בה החירות להתנגד תלויה על בלימה, במדינה בה ציות הוא ערך רצוי ונכסף, בחברה בה מפחיד להפגין כי כל אחת ואחד יכולה למצוא את עצמה חבולה ובתוך תאי מעצר על שהעזה לא להסכים - אין זה פלא שהמירוץ השלטוני להחריש ולהשתיק קיבל השבוע עוד דחיפה לתחתית.
מפחיד לחיות ומפחיד לדבר
המתקפה על הקרן החדשה ועל נשיאתה פרופ' נעמי חזן, מגובה היא במדיניות מתמשכת של הפחדה והשתקה כי האויב הגדול הוא מזמן כבר כל מי שאחר מהאחד הגדול-השבע-היהודי - זהו האויב שמכנים אותו 'הערבי', 'האשה', 'המזרחי', 'המובטל', 'המפגין והמפגינה נגד הפקעות וחומת ההפרדה', ''סרבנית וסרבן', 'מהגרי עבודה', 'ארגונים שטוענים נגד פשעי מלחמה', 'קרנות שתומכות בחברה אזרחית פעילה', 'מהגרות ומהגרים מחבר העמים', 'אתיופיות ואתיופים', 'תלמידות מזרחיות', 'לסביות-טרנסים-בי סקסואליות-הומואים'. כל אלה מהווים סיכון ללאומיות יהודית
מאוחדת, לבנה, גברית, לוחמת ומצייתת. ומי שסכנה הוא לאחדות השורה, חירותו בסכנה, ואולי גם חייה-חייו.
במדינה בה הציות הוא ערך וסכנה היא לבקר את מעשי ודברי השלטון, במדינה בה הזכות להפגין מותרת רק לקומץ מתמעט והולך ומפחיד בה למחות ולצעוק נגד דיכוי מתפשט, בחברה שמקיימת בתוכה אינסוף חומות הפרדה ואפליה שיטתית נגד כל שמדברת לא בקולו של האחד - מפחיד לחיות ומפחיד לדבר, כי ההשתקה לא נעצרת במיעוט פוליטי אחד, הוא סוחבת עוד ועוד אוכלוסיות אליה, מעטים מאד כבר יכולים להימלט מהיות רובנו - אויבי המדינה.
נא להמתין לטעינת התגובות
