לפסגת החרמון
סיפור על התערבות, שבילים יפהפיים בתוך שדות מוקשים, והפסד מתוק
הכל התחיל שבוע וחצי קודם לכן, בטיול אופניים שגרתי שערכתי עם בני דוד למעיין בנחל קנה. לאחר שהשתכשכנו במי המעיין התחלנו לדווש במעלה השביל החוזר בואכה קרני שומרון. להפתעתי התברר כי בלי שהרגשתי, הפך הגדי הצעיר המדווש לפני ל"עז הרים" המדלגת בעיזוז במעלה ההר – תודה לאל.
"אתה עוד תרכוב לפסגת החרמון", אמרתי כשהגענו הביתה. "אם אני מטפס את החרמון אתה קונה לי לפסח אופניים חדשות?" השיב מיד הזאטוט המתבגר בשאלה. "אין שום בעיה", עניתי, "אם תגיע לפסגת החרמון על האופניים האלה, תזרוק עלי כדור שלג ותפגע – תקבל אופניים חדשות לפסח".
לא כל כך האמנתי שבזמן כה קצר יצליח הנער להיכנס לכושר מספיק לביצוע המשימה. גם בחנות – לשם הבאנו את האופניים הישנות כדי לכוון את ההילוכים ולבדוק את הבלמים - הביעו הטכנאים חוסר אמון מוחלט ביכולתו לעמוד באתגר" ועוד עם אופניים זקנות שכאלה.
אבל הדור הצעיר הצטרף אלי בכל יום לרכיבת הבוקר, ועוד הוסיף כהנה וכהנה מסלולים משלו וכך, שבוי במילותיי, מצאתי עצמי באמצע הלילה מפליג צפונה עם בני, תוהה האם באמת נצליח לגעת בשלג ולחזור על אופנינו עוד באותו יום.
את המכונית החנינו בחניון קיבוץ דפנה. עם אור ראשון התפללנו שחרית, התארגנו, יצאנו אל צינת הבוקר והתחלנו לרכוב לאורך נחל הדן. התחנה הראשונה במסלול הייתה תל פאחר – "מצפה גולני". כבר בתחילת הטיפוס בשבילי הגולן נכונה לי הפתעה מפחידה. כל התאמה בין השבילים המסומנים במפה לבין המצב בשטח הייתה מקרית בלבד, וגם אלו מבין השבילים שמצאנו, חסומים היו בדרך כלל בגדרות בקר.
נאלצתי לגרד כמה שכבות חלודה שהתגבשו אצלי מאז הניווטים בצבא ולנווט אל הכיוון הכללי של אותו מוצב סורי שאיים על יישובינו. בעוברנו את אחד משערי הבקר, התייצב לפנינו לפתע שור אדיר מימדים וארך קרניים,
אל תל פאחר העפלנו ממערב, בדיוק באותה דרך בה עלו לוחמי גולני במלחמת ששת הימים. הגענו אל ציר הנפט ומתנשמים ומתנשפים נכנסנו בשערי המוצב. הפעלנו את הרמקול המותקן במקום, הרתחנו מים למנות החמות של ארוחת הבוקר והקשבנו לתיאור קרב הגבורה שהתחולל במקום. היה קר. נורא קר. עוד לא דגדגנו את החרמון וכבר אנו צריכים ללבוש את הבגדים החמים בכל עצירה.
מתקפלים במהירות וממשיכים. דרך כפר פיט - כפר סורי נטוש עם מעיין יפיפה במרכזו המשכנו אל נחל סער שהרכיבה בשולי מצוקיו היא מן היפות והמשובחות שחוויתי. כשהעפלנו מן הנחל והגענו אל פאתי הכפר מסעדה, התחלתי להבין שאני הולך להפסיד בהתערבות. אמנם היו כמה רגעי משבר. ככל שעלינו נעשה קר יותר והשבילים - שבגולן זרוע המוקשים אסור לרדת מהם – תעתעו בנו שוב ושוב. אבל כוס תה חם ונוף משגע של עדרי צבאים וסוסי פרא הדוהרים למרגלות מבצר נמרוד השיבו את נפשנו ונסחו בנו כוחות מחודשים.
בערך ממג'דל שאמס כבר אין אפשרות להמשיך בשטח ואת יתרת הקילומטרים לפסגה צריך "לטחון" בכביש. מדוושים ומדוושים במעלה נחלת חצי שבט המנשה אל הפסגה הגבוה בארץ.
זהו, עשינו זאת. איזה כיף של הפסד...
הבן יקיר לי ממהר להפגיז את אביו בכדורי שלג. אנו שותים כוס שוקו חם במסעדת אתר החרמון ועכשיו מגיע הקטע הקשה באמת. הירידה המטורפת בקור של החרמון. אני משביע את דוד שלא יתפתה לחתוך בסיבובים, הרכיבה בכביש מסוכנת מאוד. אנו עוטים עלינו את כל השכבות האפשריות אבל הרוח חודרת ומקפיאה הכל. הלסתות נצמדות בכח, האצבעות מאבדות תחושה והעיניים דומעות מול הרוח המכה בפנים. לאחר שעה ורבע של גלישה רצופה חזרנו למכונית בקיבוץ דפנה, עם חוויה שלא תישכח.
ובאשר לאופניים החדשות?
ובכן היום שלמחרת היה יום צום, תענית אסתר, אבל ביום שישי כבר נחתנו בחנות האופניים והעניין טופל לשביעות רצון כל הצדדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
