לקחי השואה עדיין רלוונטיים ב-2010
ערב יום השואה ראוי לזכור שקודם להשמדה הפיזית יש השמדה רוחנית. לפני שרוצחים אותנו, רוצחים את כבודנו, הופכים אותנו לבלתי לגיטימיים
אני מאוד גאה בשואה. אם האשמדאי הגרמני, תמצית הרוע המוחלט באופן החד והבהיר ביותר שהתגלה אי פעם בהיסטוריה, אם הוא רואה בי, ביהודי, את אויבו האולטימטיבי, אז זה אומר שאני נמצא בקצה השני של הסקאלה – כלומר שיש בעם שלי משהו מאוד טוב. אם הוא מייצג את הרע המוחלט, אז הוא מאוד מפחד מהטוב המוחלט – מהאלוהים - המיוצג על ידי.
אין שום דרך להסביר את השואה. אני מכיר ניצולים שברוגז עם אלוהים. אני מכיר הרבה שלהיפך. לי אין זכות להיכנס לשם – גם לא יכולת, גם לא רצון. אבל בלי שום קשר לשאלות התיאולוגיות סביב השואה, דבר אחד ברור התחולל בעקבותיה: ההיסטוריה היהודית הפסיקה להיכתב בגלות והתחילה להיכתב בארץ ישראל.
בקרוב מאוד עומד העם היהודי להפוך לראשונה מאז ימי הבית הראשון (!) לעם שרובו בארץ הקדושה. לעובדה הזו יש מסה קריטית רוחנית. ההלכה היהודית משתנה בכמה תחומים בעקבות העובדה הדמוגרפית הזו ש"רוב בניה עליה". המספר המוחלט שעליו אנו מדברים, המספר המוחלט שאנו מתקרבים אליו בארץ ישראל – מעורר צמרמורת. שישה מיליון.
בימים שלאחר הפסח, חשבתי לעצמי שאולי התאהבנו בקטע הזה של הליכה בתוך הים ביבשה כשהמים לנו חומה מימיננו ומשמאלנו. נדמה לי שאפרים קישון כתב פעם שאצלנו ניסים הם חלק מהמדיניות או משהו כזה – אשמח אם איזה טוקבקיסט יזכיר לי את הניסוח המדויק.
כל ההבדל בינינו לבין בני ישראל של אז, הוא שהם ראו את המים עומדים לידם – ואנחנו בוחרים להתעלם. אנחנו כנראה מאמינים מאוד גדולים כי אנחנו בטוחים שהים אף פעם לא יחזור למצבו הטבעי וישטוף אותנו.
אז לא נעים לי להגיד את זה, אבל המצב הטבעי הוא השואה, לא הימים שלפניה ואחריה. מה שקרה לפני 65 שנה, זה שאלוהים, לפרק זמן מסוים, הפסיק להחזיק לנו את הים מימין ומשמאל. מה חשבנו – שכבשה בין 70 זאבים לעולם לא תיטרף?
האלוהים הזה שבחר בנו להיות לו לעם ולהעיד בעצם קיומנו הנצחי על קיומו, הפך אותנו מטרת חיסול לכל הרוע שבעולם. אפשר בהחלט להבין מדוע חלקים מאיתנו
כשמגיע הזמן להתעוררות לאומית, כששערי הארץ נפתחים בפנינו אבל אנו מתעקשים להישאר רק נושאי הדת בגלות, האדמה נשרפת לנו מתחת לרגליים. וכשאנו בורחים לקיצוניות השנייה, יוצרים לאומיות ישראלית אלטרנטיבית ובועטים ביהדות ובתורת ישראל, אז גם אם החלטנו שאנחנו כבר לא יהודים אלא רק ישראלים נורמליים, גם אם זכינו להקים מדינה מודרנית ומחזיקים בארסנל 200 פצצות אטום – אנחנו עדיין שישה מיליון יהודים תחת סכנת השמדה הולכת וגוברת.
הצורך האובססיבי שלנו לשמור על הכרה בינלאומית בנורמליות שלנו, גורם לנו לשלם במטבע קשה של חבלי מולדת ושל ביטחון, תמורת תהליך השלום - כלומר תמורת תהליך "ההשלמה" איתנו כעם רגיל בין האומות.
שני לקחים היסטוריים כדאי שנזכור היטב מתקופת השואה:
האחד הוא שצבאות צ'כוסלובקיה וצרפת, שהיו קודם למלחמה חזקים בהרבה מן הצבא הגרמני, קרסו בפניו כקוביות דומינו משום שהנהגתם לא הבינה את מהות הסכסוך ונשענה על תהליכי שלום.
הלקח השני והנוגע ישירות לנו כיהודים הוא שקודם להשמדה הפיזית יש השמדה רוחנית. לפני שרוצחים אותנו, רוצחים את כבודנו, הופכים אותנו לבלתי לגיטימיים. ה'דר שטירמר' תמיד יבוא קודם ל'אושוויץ'. כשהסכמת שישפילו אותך לא דחית את הקץ אלא קירבת אותו. ההיסטוריה היהודית נכתבת היום במדינת ישראל. הרצון להשמיד את המדינה הוא אותו הרצון להשמיד את היהודים – להילחם בטוב.
כשהנהגת המדינה נותנת לביידן או לארדואן או לכל זב ומצורע אחר להשפיל אותנו, היא נוטעת תקווה וחשק בלתי נשלט להשמיד אותנו. כשאחמדינג'אד החל לדבר על השמדת ישראל – היה צריך להיות ברור שמבחינת ישראל הוא איבד את זכותו לנשום אוויר בעולם הזה. כיוון שלא חיסלנו אותו הוא הולך ומתחזק, הוא ושריו מסתובבים חופשי בכל העולם, ואילו ישראל הפכה לספינת פיראטים שאיבדה את הלגיטימיות לקיומה ושריה מבוקשים למעצר בבירות אירופה. חזרנו לימי "השאלה היהודית", אנחנו כבר לא ב-2010, אנחנו באלף תשע מאות שלושים ומשהו.
מי שמתריע מפני מכה מונעת באיראן ומעדיף לתת לעולם לעשות את שלו, מתנהג בדיוק כמו ראשי הקהל היהודים שתקפו בחריפות את מי שניסה ללכת נגד זרם מכונת ההשמדה הגרמנית. ברור שלהתנגדות היה מחיר כבד. אולם מחיר ההשלמה ושיתוף הפעולה היה נורא אלפי מונים יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
