שמאלנים עם תירוץ
הטרגדיה האמיתית של השמאל הישראלי אינה "האנרכיסטים הסרבנים" המפגינים בשייח ג'ראח, אלא העיסוק האובססיבי בשאלות נרקיסיסטיות של זהות במקום בפעולה. תשובה ליובל אדמון
- למצוא אלטרנטיבה לשייח ג'ראח/ יובל אדמון
למה צודק? כי בשייח ג'ראח הופכים משפחות פליטים, שכבר נאלצו פעם אחת לעזוב את בתיהן בנסיבות טרגיות, לפליטים בפעם השנייה. כי לוקחים מבני אדם את בתיהם בהם גרו יותר מ-50 שנה על לא עוול בכפם. כי בשייח ג'ראח מתברר שקושאן טורקי בן כ-130 שנה תקף בידיים של יהודים, אך הוא אינו תקף בידיים של פלסטינים (המחזיקים כידוע בלא מעט קושאנים כאלה לגבי רכוש בכל רחבי ירושלים וישראל). כי המדינה מכניסה קבוצה של בריונים תומכי כהנא ללב שכונה ערבית על מנת לאמלל את חייהם של התושבים.
למה דמוקרטי? כי המאבק הזה, למרות אלימות המשטרה הנשלטת בידי שר ממפלגת "ישראל ביתנו", המנסה לדכא אותו, זכה להכרה בחוקיותו מצד בתי המשפט ובכללם בית המשפט העליון. ההפגנות הללו הן בין השאר מאבק על עצם הזכות להפגין, גם כאשר זה לא מוצא חן בעיני הממשלה ובעיני המשטרה המשתפת פעולה עם המתנחלים האלימים והקיצוניים ביותר.
והעיקר - למה גורלי לעתידה של מדינת ישראל? משום שבלב השכונה הערבית שייח ג'ראח עומדת לקום שכונה יהודית בת מאות יחידות דיור שתשנה את כל המאזן האורבני בעיר. לאחר שימומשו תוכניות המתנחלים, הזוכות לתמיכת העירייה והממשלה ואשר מצויות בשלבים כאלה ואחרים של הפרוצדורה הבירוקרטית, ירושלים לא תהיה אותה ירושלים והמציאות במזרח התיכון תשתנה. אם מחשבת שייח ג'ראח תצא אל הפועל – כל הסדר בירושלים יהיה בלתי אפשרי. וכל זה במרחק מטרים ספורים מהמקום הנפיץ ביותר בעולם – הר הבית.
האם כל זה לא מצדיק את גיוס כל הכוחות למאבק משותף? האם שאלות קרדינליות של צדק, דמוקרטיה ועתידה של מדינת ישראל אינן סיבות מספיק טובות למצוא את הדרך לאחד כוחות? לעיתים נדמה שיש רבים וטובים בשמאל שעסוקים בעיקר בשאלות של זהות ואת כל האנרגיות שלהם הם משקיעים בניסיון לתת תשובה לשאלה "מי אני?", וזאת במקום להשקיע בשאלה החשובה כיצד פועלים פעולה פוליטית על מנת להגיע להסדר שיאפשר כבוד שלום ושיוויון לשני הצדדים, וכיצד מונעים עוולות מוסריות הזועקות עד לב השמיים. במקום לפעול לעתידה של מדינת ישראל, מעדיפים חלק מאנשי השמאל לשאול את עצמם כל הזמן את השאלה שאורי זוהר שב ושואל בסרט מציצים: "אני יפה?".
בתוך כך, יש כאלו שכדי לענות לשאלות אלו של זהות ממציאים איזה מין בובת קש של "שמאל רדיקלי סרבני אנרכיסטי" על מנת שיוכלו להגיד "אנחנו זה לא הם", וכבר יש
ולעצם העניין. המאבק בשייח ג'ראח הוא מאבק רחב מאד המקיף את כל גווני השמאל הישראלי הכולל: יהודים וערבים מכל הארץ המתנגדים לכיבוש. הוא כולל את מפגיני ביליעין ונעלין (ושכמותם) שנשאו על גבם את המחאה נגד הכיבוש כמעט לבד במשך כעשור, וגם רבים רבים מתומכי העבודה (בימיה הטובים) ומרצ וחד"ש ואולי גם ממפלגות אחרות – איני יודע, אף אחד לא מציג שם תעודת זהות פוליטית. משום שכפי שאמר דויד גרוסמן – בשייח ג'ראח קווי המתאר של העוול המוסרי והאסון הפוליטי כל כך ברורים, שרק עיוור לא רואה אותם ורק ערל לב לא פועל בכל מאודו לשנותם.
ובאשר לדגלים. המאבק בשייח ג'ראח הוא מאבק משותף של פלסטינים (בראש ובראשונה התושבים) ויהודים. מאחר שהמחאה מתרחשת בשכונה שהיא שכונה פלסטינית וחלק מהבירה הפלסטינית שתקום, היא מכבדת את רגשות התושבים. עבורם, שסבלו בשם הדגל הזה מכל כך הרבה אלימות ואפליה, הדגל שעוטף את כל אחד מהבתים שנגזלו מהם ושמתנוסס על כל ג'יפ מג"ב שבא לעצור אותם, מסמל משהו שונה לגמרי מאשר עבור היהודים.
אומר באופן אישי: שיבת עם ישראל לארצו מעוררת בי התרגשות גדולה. החיים בירושלים הם עבורי ערך גדול – כפי שאני אומר לילדי: דורות של יהודים אמרו "אם אשכחך ירושלים" ואנו זכינו לחיות בעיר הזו. במקצועי אני חוקר של תולדות השואה ואני מודע לכל עומק המשמעות של הריבונות היהודית שקמה בארץ ישראל. אבל גם אני עם כל רגשותיי אלו, וגם אחרים שהדגל יקר ומשמעותי עבורם, מניפים אותו במערב העיר אך מצניעים אותו כשהם מתארחים בשכונה הפלסטינית. זה טיבו של מאבק משותף שבו אין סימטריה מלאה בין כובש לנכבש.
איני יכול לדבר בשם מארגני ההפגנות, אבל כמי שמשתתף בהן באופן קבוע נראה לי שאם מישהו מרגיש אחרת בעניין הדגלים, שיבוא ויצטרף למאבק, שילמד את מה שמתרחש בשכונה לפני ולפנים, יכיר אותה ואת תושביה, ישמע את סיפוריהם וינסה לשכנע אותם שראוי שגם בשכונה עצמה יונף הדגל. אם יצליח בכך, אהלן וסהלן. ואם לא, ועניין הדגל כל כך חשוב לו, מדוע שלא יחבור השמאל כולו כוחות להפגנה גדולה במרכז ירושלים, למשל, שבה תינתן במה לכל הגישות המרכיבות את המאבק בהתנחלות המתועבת בשייח ג'ראח?
הטרגדיה האמיתית של השמאל הישראלי אינה "האנרכיסטים הסרבנים", שרק הם ידעו להיאבק בכיבוש בזמן שהשמאל הפך לימין, אלא העיסוק האובססיבי בשאלות נרקיסיסטיות של זהות במקום בהקמת קואליציות פוליטיות רחבות, כדי להיאבק על יעדים פוליטיים שכה חשובים לעתיד ולדמות של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. כל המאבקים הצודקים של המאה ה-20 - מדרום אפריקה ועד התנועה לזכויות האזרח בארה"ב – כולם היו בנויים על קואליציות שכמעט ולא הסכימו על דבר מלבד המאבק עצמו. הסיכוי לחולל שינוי אמיתי – לא רק בדימוי העצמי – אלא במציאות, קיים אם נדע לגייס את כל הכוחות למאבק אפקטיבי בשייח ג'ראח שהוא מאבק על העתיד של כולנו כאן בישראל.
הכותב הוא חוקר שואה ועמית מחקר במכרז סכוליון באוניברסיטה העברית בירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
