שואה של אחרים
מוכרחים להודות – כל עוד איננו מכירים בשואת הארמנים, ונותנים יד להכחשה העולמית - גם אנחנו מכחישי שואה
ראש הממשלה לא יכבד את האבלים בנוכחותו. אף שר משרי הממשלה לא יישא דברים או יבוא להביע את צערו. בני הקהילה הארמנית יציינו שוב לבדם את זכר כמיליון וחצי בני עמם שנרצחו בימי מלחמת העולם הראשונה: רצח עם מאורגן, שמאורגן ושיטתי ממנו הצליחו רק הנאצים לבצע.
ב-24 באפריל 1915 נאסרו באיסטנבול כמה מאות מהאישים הארמנים הבולטים בעיר, והוצאו להורג בידי השלטונות הטורקיים. במהרה החלו הגלייה והרג שיטתיים של מרבית האוכלוסייה הארמנית במזרחה של טורקיה. רבים הוצאו בכוח ממיטותיהם ומבתי הספר. צעדות מוות ארוכות, ללא מזון ומשקה, יצאו אל עבר המדבר הסורי. גברים נלקחו לעבודות כפייה והוצאו להורג עם סיומן. אחרים נרצחו בירייה, בעריפת ראש או בשריפה. גופות רבות נשטפו בנהרות או נותרו פזורות בדרכים. אלה שלא נרצחו בדרך, מתו ברעב או מתשישות, או נמכרו לעבדות בצפון סוריה. מאוכלוסייה של למעלה משני מיליון איש לפני המלחמה נותרו רק כמה מאות אלפי פליטים. פליטים אלה, בהם יתומים רבים, התפזרו בין הקהילות הארמניות ברחבי העולם, ובכללן ירושלים.
רצח העם הזה נמשך גם היום, למעלה מ-90 שנה לאחר מכן, בצורה אחרת. ממשלות טורקיה מקיימות מערכת הכחשה משומנת היטב – לא רק בתחומי מדינתם, אלא ברחבי העולם כולו. הצלחתם היא כה רבה, עד שמדינות רבות – בהן ארצות הברית – עדיין נמנעות מהכרה רשמית ברצח העם שהיה. הטורקים מודים בחצי פה, כי ארמנים אכן נהרגו אז באזור, במספרים קטנים בהרבה, כמו בני עמים אחדים. כל זאת, על רקע מרידות מצדם ונטייה לתמוך באויב הרוסי. טענות אלה מתעלמות מהרס והרג של קהילות שלא מרדו כלל. הסברים אלה גם לא יכולים לתרץ צעדות מוות של מאות אלפי נשים, ילדים וזקנים.
למרבה הצער, ישראל הולכת שבי אחר ההכחשות הללו ונאחזת בהן בכל כוחה. ישראל הרשמית משתדלת להעלים את העובדות ההיסטוריות מתוכניות לימוד ומשידורי טלוויזיה. היא מתנערת מנסיונות בודדים של גורמים בכירים בה (כמו שר החינוך לשעבר, יוסי שריד) להכיר בשואה הארמנית. פה ושם היא אפילו נותנת ידה להכחשה אקטיבית (שר החוץ לשעבר, וכיום נשיא המדינה, שמעון פרס).
אין לנו זכות להתעלם מרצח עם
מספרים לנו, כי היחסים השבריריים עם טורקיה מחייבים לעצום עיניים ביחס לאירועי העבר. ניתן כמובן להתווכח על כך, אבל זה רק חלק מהסיפור. לא פחות מטרידה היא החתירה להוכיח, לעצמנו ולעולם, שאנחנו הקורבן האולטימטיבי – קורבן של השואה, בה' הידיעה. כך, אנחנו לא רק מעלימים עין מרצח העם הארמני. ישראל מתעלמת כמעט לגמרי גם ממעשי הנאצים, ככל שהם כוונו נגד קבוצות אנשים אחרות – בהם צוענים, הומוסקסואלים ושבויי מלחמה. עד כמה הזכרנו את אלה ביום השואה, שזה עתה חלף?
אכן, בין מעשי רצח העם שהתרחשו בעולם, לא היה כה טוטאלי כמו שואת העם
היהודי. לא היתה תורת גזע קיצונית ומוחלטת שכזו. לא היה חיסול מאורגן של רבים כל כך מבניו של עם אחד. אולם אין זה מקנה לנו זכות להתעלם ממעשי ג'נוסייד אחרים ולגמד אותם. הכחשה אינה רק פסולה מבחינה מוסרית, אלא גם מאפשרת הישנות של פשעים כאלה בעתיד.
95 שנים לאחר רצח העם הארמני הגיע הזמן לעשות מעשה. אפשר להתחיל בלימוד מסודר של העבר ובהבעת תחושה של גורל משותף עם בני העם הארמני. אולי – עוד לפני שנת המאה – תצטרף גם ישראל לעשרות המדינות שהכירו בפשע הנורא שביצעו הטורקים בארמנים, למדינות שאינן נותנות יד להכחשת שואה.
הכותב הוא איש תקשורת, התמחה בלימודים ארמניים באוניברסיטה העברית והשתתף במשלחות מחקר לארמניה
נא להמתין לטעינת התגובות
