צאו לעבוד: דרוש לחץ חברתי

כל עוד הדיון בישראל יתנהל בין ימין ציוני לשמאל פוסט-ציוני, יעמיקו הפערים החברתיים במדינה, ועתידה ימשיך להתרחק מעברה

אודי מנור | 26/4/2010 5:25 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
"בין יום השואה ליום העצמאות", אמר נכון העיתונאי עמיקם רוטמן (רשת ב', 13.4), " ראוי לבחון את מצבנו". אכן כן. אם כי רוטמן שייך לאלו שיסכימו כי כל יום וכל עונה טובים לשם כך. במוקד אותו דיון רדיופוני עמד דוח של מכון טאוב שבו הוצגו נתונים מדאיגים המעמידים בספק את עצם קיומה של מדינת ישראל: בדור האחרון, נטען שם, הוכפל או שולש שיעור הבלתי מועסקים במשק.

התרומה הגדולה לנתון מדאיג זה באה מצד שני המגזרים החברתיים המוכרים: חרדים וערבים. הצלבת נתון זה בנתון נוסף, לפיו בשנת 2030 יהיו 78 אחוז מתלמידי בתי הספר היסודיים בישראל חרדים או ערבים, פירושה בפשטות: חיסול מדינת ישראל.

"מה עושים", שאל רוטמן את העיתונאי נחמיה שטרסלר, שחזר על דברים אותם הוא אומר כבר 25 שנה: לקצץ בקצבאות, להכריח אנשים ללכת לעבוד ולקבוע במסמרות תוכנית ליבה חינוכית שתכלול מתמטיקה, אנגלית, אזרחות והיסטוריה. לדעת שטרסלר, השילוב בין משפחות מרובות ילדים הנשענות על קצבאות ביטוח לאומי וחינוך קלוקל שאיננו מצייד את רוכשו בכלי השתלבות בשוק העבודה הוא מתכון בדוק לא רק להעמקת העוני, אלא לזירוז בריחתם של אלו שעובדים, מתפרנסים ומשלמים מסים.

"מה עושים", שאל רוטמן את איציק ספורטא, דוקטור נמרץ מאוניברסיטת תל אביב, שלא התלהב מדבריו של שטרסלר. "הפוליטיקה", הסביר , "היא מיצוי של כוח הנתון בידיהן של קבוצות לחץ", וקבוצת הלחץ החרדית הצליחה לבלום את תהליך קיצוץ הקצבאות. "ככה זה", הסביר ספורטא, "זוהי הפוליטיקה".
לאף אחד אין תשובה

אבל רוטמן הקשה: "מדוע שהחרדים לא ייצאו לעבוד?" וספורטא הסביר: "כי אם שכר העבודה לא מכבד את בעליו, למה שייצא לעבוד?". נאמן לעקרונות מדע המדינה, מזכיר לנו ספורטא, ובדין, שצדק חברתי הוא קודם כל ביטוי של אמנה חברתית. אלא שנאמן לרוח הפוסט-ציונית, הוא לא הולך עם עיקרון האמנה החברתית אל מעבר למפתן הפוסט-ציוני. אמנה חברתית נכונה מבחינתו רק לעניין המעמדי, כלומר לשכר העבודה. תוכנית ליבה? חינוך לעבודה? יוק. "אין לכפות על אנשים את מה שאינם רוצים", הוא אומר.

הנה לפנינו עוד בעיה של ממש. כי רוטמן צודק: יש נתונים, הם מובילים למקום ברור, ומשהו צריך להיעשות בנידון. אולם כשהוויכוח על עתיד ישראל מתנהל בין שני הקצוות הללו, לא ניתן לצפות לרעיונות חדשים. אין תשובה לא מהקצה של הימין הכלכלי-הציוני שאותו מסמן שטרסלר, ולא מהשמאל הכלכלי הפוסט-ציוני שאותו מסמן ספורטא.

ספורטא מקווה

שתקום "קבוצת לחץ", כלומר מפלגה סוציאל-דמוקרטית, "אבל אמיתית", לדבריו. צודק. אך כדאי שלא תשכח להיות ציונית, במובן הישן והפשוט של "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה", דרך "העבודה והמלאכה" שלהן "תודה וברכה". הציונות של הרצל, ויצמן, בן גוריון, הפועל המזרחי ובמידה ידועה אפילו של ז'בוטינסקי, פעלה לשם בנייתה של חברה המושתתת על עבודה ועל שכר עבודה. הציונות ההיא פעלה במרץ להכניס אנשים למעגל העבודה, דרך החינוך, דרך הסמלים ודרך מדיניות מאקרו-כלכלית. כמעט מה ששטרסלר מציע, אם נשכח לרגע שהוא גדול נביאי שוק הפיננסים החופשי והמדיניות המרסנת.

הציונות ההיא פעלה לשם יצירת עושר לאומי לאזרחים בכלל ולמעמד העובד והיוצר בפרט. כמעט מה שספורטא מציע, בניכוי הציונות כמובן. כל עוד יתנהל הדיון בין ימין ציוני לשמאל פוסט-ציוני, יעמיק הפער החברתי בישראל, אשר עתידה ימשיך להתרחק מעברה.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אודי מנור

צילום: דעות

ד"ר בחוג להיסטוריה, תקשורת ואזרחות במכללת אורנים. מלמד היסטוריה במכינה ע"ש רבין. פרסם ספר על השמאל היהודי-רדיקלי בניו יורק של תחילת המאה ה-20, ביוגרפיה על ברל לוקר וספר בספרדית אודות 'ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית'. חבר מפלגת העבודה

לכל הטורים של אודי מנור

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים