השיעור שלמדתי מהגרוזינים
משטרת גאורגיה הייתה מהמשטרות המושחתות בעולם עד שקבוצת צעירים עשתה מהפכה במדינה. נקודה למחשבה מטיול בארץ שהלכה עד הסוף
נכשלתי, נכון יותר הותשתי. חלק ממכריי צלצלו בשבוע האחרון אחרי שמתפוצצת פרשה אחרי פרשה, וביקשו להתנצל על כך שחשדו בי שאני מגזים, על כך שבכל פעם שזרקתי להם פיסות מידע על קומבינות מושחתות הם חשבו שדעתי נטרפה וזה לא יכול להיות שראשי המדינה, ראשי חברות גדולות, דמויות מובילות כמעט בכל תחומי החיים, הם פושעי צווארון לבן מזוהמים שמנצלים את קשריהם ואת כישוריהם, ועושים הון עתק בעסקות קומבינציה.
למזלה של מדינת ישראל, יש בזמן האחרון כמה קציני משטרה ופרקליטים שלא ניתנים לכיפוף, והם נמצאים במלחמת חורמה בארגוני הפשיעה האלימה העקובה מדם ובפושעי הצווארון הלבן הממולאים כסף שחור. אל החבורה הלא מכובדת שכבר נשפטה ונשלחה לכלא עומדים להצטרף בקרוב עוד שמות מפורסמים, צריך רק עוד עד אחד או שניים שיפצחו בזמר לחזק את מה שכבר ידוע היום כדי שאמות הספים ירעדו בארץ הקודש ברמות של שמונה בסולם ריכטר.
הציבור הרחב עדיין אדיש, אנשים מקטרים, מתבכיינים, מתווכחים מי שווה יותר - הבולבולון של סער או הבולבולית של אלירז, מתארגנים לנסיעה הבאה לטורקיה, מחליפים טלוויזיה למשוכללת עוד יותר לקראת המשחקים בדרום אפריקה, עושים בוק לקטנה בת ה-12 לכבוד בת המצווה בתקווה שתהיה דוגמנית צמרת, וחולמים שהבן בן ה-14 יירכש על ידי ברצלונה בגיל 16 תמורת עשרה מיליון אירו.
עבדכם הלא נאמן תופס הזדמנות בלתי חוזרת ועולה למטוס של חברת התעופה הגאורגית, ואחרי שעתיים טיסה נוחת בטביליסי בירת גאורגיה.
להתעצבן בגרוזינית
במלון רדיסון שבמרכז העיר מקבלת את פנינו פקידת קבלה חביבה וחייכנית ששמה רגינה. היא דוברת עברית, חייתה באשדוד, חולמת לגור בתל אביב, ובשל נסיבות משפחתיות היא חזרה לגור בטביליסי. השאלה הראשונה שהיא שואלת אותי היא אם אני עצבני. תקוותי שאיש בגאורגיה לא ישאל אותי את השאלה המעצבנת הזו התבדתה. התעצבנתי.
מלון רדיסון הוא מלון משובח, החדרים ברמה של חמישה כוכבים, למלון צמוד קזינו מפואר, וארוחת הבוקר - שהיא הארוחה הכי אהובה עליי - תאווה לעיניים ולחך. את הלילה הראשון עשיתי בחברת דורי וערן, שני ישראלים שנמצאים חמש שנים בגאורגיה, בנו מלון קטן, "הוטל וילה" שמו, ממש מעבר לכביש שהרדיסון נמצא בו, ומשם הם מוציאים טיולי ג'יפים לאתרי הנוף היפהפיים של גאורגיה, ובמקרי הצורך גם טיול לילי בחיי הלילה של טביליסי.
מאחר שאני עכשיו על תקן של כתב תיירות אז ככה: חיי הלילה של טביליסי עוברים מקיצוניות לקיצוניות. יש בה מועדוני דאון טאון ברמה של התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, ויש בה מועדונים קלאסיים ברמות הגבוהות ביותר שיכולים להתחרות במיטב המקומות בבירות מערב אירופה.
דבר שהעכיר את מצב רוחי בסיבוב הלילי הראשון הוא ילדים קטנים בני שמונה עד 12, בנים ובנות, שמבקשים בשעות הלילה המאוחרות נדבות. הם מלוכלכים ומוזנחים, על פניהם של כמה מהם הבחנתי בסימני אלימות. בנוגע לילדה אחת לפחות, שנראתה בת עשר, היה נראה לי שהיא מסוממת. הרגשתי נורא.
בכל פינה ובכל רחוב יש נוכחות מסיבית של המשטרה. מי שמנסה לפגוע במישהו, להתנהג באלימות, נתקל מיד בשוטרים קשוחים שלא עושים חשבון, ומנקנקים את הצורה לכל מי שעושה צרות ומי שנמצא בסביבתו. למי שלא יודע אז מן המפורסמות הוא שמשטרת גאורגיה הייתה מהמשטרות המושחתות בעולם עד שקבוצת צעירים עשתה מהפכה במדינה, וביום אחד פוטרו שלושים אלף שוטרים, כן - שלושים אלף - והוקמה משטרה חדשה.
האירוע הזה היה חלק מהמהפכה שהייתה לפני כשבע שנים. העם הגרוזיני מאס אז בשלטון הרקוב של אדוארד שוורנדזה, אשר אפילו שביצע כמה מהלכים חיוביים בתקופת שלטונו, בשלב מסוים העם לא היה מוכן לסבול את השחיתות בשלטון ואת העוני הנורא, שנבע מחוסר מדיניות כלכלית נורמלית (בגאורגיה מדברים על יותר משלושים אחוזי אבטלה).
מיכאיל סאקשווילי, שר המשפטים בימי טרום-המהפכה, שראה בתוקף תפקידו כשר המשפטים את השחיתות מטווח אפס, עזב ועבר לאופוזיציה, והוא שהנהיג את המהפכה אחרי שללא מורא הודיע שהוא יעשה הכול כדי לבער את השחיתות (אתם מדמיינים את פרופסור נאמן עושה מהפכה, חחחחחחחחחחחחחח).
לא הייתי מספר לכם את כל זאת אלמלא אנו נמצאים כרגע בארצנו הקדושה והאהובה באמצע הליך שמתרחשת בו לנגד עינינו מכת שחיתות שמעולם לא ידעה הארץ. למזלנו, ישנם כמה קציני משטרה ומשפטנים שלא מפחדים על התחת שלהם והולמים באטיות אך ביסודיות בריקבון שפשט בכל חלקה שהייתה אמורה להיות טובה.
נחזור לגאורגיה, ארץ ששינתה גם את שמה מגרוזיה בגלל השם הרע והתווית הבלתי הוגנת שדבקה בשם "גרוזינים".
גאורגיה-גרוזיה היא ארץ יפה. במעט שהסתובבתי וראיתי, אני בטוח שכל אחד יכול למצוא בה את אשר הוא מחפש, מנופים פראיים דרך טירות ומבצרים עתיקים עד מקומות שהיסטוריה של אלפי שנים מדברת בהם באמצעות מוצגים אמנותיים וארכאולגיים. אפילו היין המקומי הוא מבית היוצר הגרוזיני מלפני כ-6,000 שנים.
למען האמת, בחור צעיר בשם דאטו גרם לי לוותר על טיול חשוב לכמה אתרי טבע, לא בגלל רוע לבו אלא כי כשישבתי לצדו הוא נהג במשך שש שעות במהירות כה גדולה תוך כדי ביצוע סללומים בכבישים די מחורבנים, ואני, שחס על חיי, קיבלתי פיק ברכיים ופחדתי לנסוע אתו יותר ממה שהיה הכרחי עבורי.
דאטו הזה, כך התברר מאוחר יותר, הוא נהג מירוצים מקצועי, ובסופי שבוע, כשהוא מסיע תיירים, הוא מתאמן ברכב כאילו הוא במסלול המירוצים. מה שהכי הפחיד אותי הוא שבכל פעם שהוא היה עובר על יד מנזר או כנסייה שבראשה התנוסס צלב היה עוזב את ההגה תוך כדי נסיעה ודופק ארבע הצטלבויות שגרמו לי גם להתחנן לישו שיושיע אותי מהנהג שלשמאלי.
סיפור ישראלי מרגש
ביום שישי, היום השני לשהותי בגאורגיה, התרגשתי מאוד. מצאתי את עצמי יושב בשעת ערב במסעדת "קופולה" ברחוב צ'כוב בטביליסי עם שגריר גאורגיה בישראל וואחו, גבר בן 36, אוהב ישראל יותר מחלק גדול מהישראלים עצמם, דובר עברית בינונית, מול הנוף הנפלא של נהר מטקוורי.
הוא סיפר על סיפור שהופיע במדור של יוסי שריד בעיתון "הארץ" - סיפורו של חייל שלחם במלחמת לבנון ולפני שנהרג שלח לאביו מכתב, ובו הודיע לו שיצביע בבחירות למרצ. האב התקשר לשריד ואמר לו שאינו תומך בו ובמפלגתו, אך הוא יצביע מרצ כדי שהקול של הבן שלו לא ילך לאיבוד בגלל מותו. וואחו היה ממש דומע כשסיפר את זה, ואמרתי לעצמי, איזה עולם מטורף, אני יושב ביום שישי בטביליסי ואזרח מקומי מספר לי סיפור כזה מרגש שגורם לבהמה כמוני להסתיר דמעה.
גם עם השגריר הקודם היה לי מפגש מרגש בבית אמו שבכפר. אמו של השגריר לשעבר לאשה (זה שמו), ששמה המקורי הוא לאה, היא סוג של יידישע מאמא מקומית. היא הכינה אוכל מופלא, נשבע לכם באימא שלי ז"ל, והיא אישה מדליקה ששווה סיפור נפרד.
אצל לאשה התקבצו כמה מחבריו מבית הספר,
הטאמדה מחליט מתי מרימים כוסית, לכבוד מה, למען מה, עבור איזו מטרה. כשמרימים את הכוסית גם נעמדים. בחיים שלי לא האמנתי שאוכל ארוחה מפוארת בכפר גרוזיני ואעמוד איזה שלושים פעם באמצע האוכל כדי לברך את מדינת ישראל, את נשמות ההורים של מי מבינינו שהוריהם הלכו, למען צדק חברתי, למען ילדי הנוכחים בשולחן, למען הנשים היפות שעושות לנו טוב כל כך ועוד אלף סיבות שככל שהשולחן הפך מסטול יותר כך הפכו הסיבות לשתייה מסטוליות.
לקראת הסוף, אחרי שראיתי את כולם כמו הפרות באחו שנשקף מהחלון, קיבלתי שי למזכרת מהטאמדה - קרן של פר, ונאלצתי לשתות מתוכה כמות אדירה של יין מקומי שגרמה לי להרגיש כמו חבית אלכוהול שעומדת להתפרק.
אגב, החבר שישב לימיני הוא החבר באקו, שרוחבו רוחב ארון ארבע דלתות, וגובהו משהו כמו 1.90 מטר , ולשאלתי הוברר לי שהוא היה אלוף העולם בהיאבקות בסגנון יווני רומי. הרגשתי בהחלט בטוח על ידו.
באקו הענק הזה התייחס לילדים של לאשה בכזו עדינות וטוב לב שחשבתי שלו הייתי ראש ממשלת גאורגיה הייתי ממנה אותו לשר לענייני ילדים. שאלתי את לאשה בנוגע לילדים המסתובבים בלילות ומקבצים נדבות. הוא הסביר לי כי אלו ילדי צוענים - תופעה שמוכרת בארצות חבר העמים לשעבר, ונעשים ניסיונות לפותרה, אך הצוענים מסרבים לכל ניסיון סיוע. אגב, ילדים כאלו ראיתי גם ברומניה ובהונגריה.
למען האמת, אני חלש מאוד בלהמליץ על מקומות ספציפיים שכדאי לתייר הישראלי המחפש ארצות לא מוכרות לטייל בהן, לצורך זה ישנה שגרירות גאורגיה בישראל, ושם אפשר לקבל את כל הפרטים הנדרשים. אני כן יכול להמליץ על האוכל, וזה אומר חאג'פורי, חינקולי (כיסונים), פחלי (אנטיפאסטי גרוזיני), סאציבי (עוף מושרה באגוזים), וכמובן נתחי בשר משובחים על האש.
תוך כדי כתיבה על אוכל אני מרגיש רעב והולך לאכול מרק עוף. שלום לכם, טיסה נעימה לגרוזיה, והכי חשוב לפני שאשכח - הנסיעה הזו מומנה על ידי לשכת התיירות. מאחר שאינני אוכל חינם השקעתי בגרוזיה את מיטב כספי, ולא מעט בקזינו, בנשות גרוזיה המקסימות ובחלוקת נדבות לילדים אומללים. תמיד הייתי טמבל שלא יודע לאכול חינם.
נא להמתין לטעינת התגובות
