פראיירים מתחלפים: מי ידאג למילואימניקים?
שוב מציינים יום הוקרה לחיילי המילואים, אך החוק שנועד לתגמלם לא מיושם. אם לא יחול שינוי, המוטיבציה לשרת רק תלך ותדעך. שטח צבאי
זאת היתה יותר מהשפלה לראות את הימ"חים הריקים מציוד או את חיילי המילואים צועדים פנימה לתוך לבנון, נבלעים בענני האבק שהותירו אחריהם הטנקים והנגמ"שים. זאת, כשהם חמושים בציוד ישן ולעתים חסר ולא בהכרח מכירים אחד את השני, כי האימון האחרון היה מזמן וגם התוכנית המבצעית לא ברורה, מאחר ורוב העשייה שהיתה עד אז התמקדה בפעילות ביטחון שוטף ולא בהכנות למלחמה.
דבר אחד לא היה ניתן לקחת מחיילי המילואים באותה מלחמה, שהפכה לתמרור אזהרה ענק, וזה הלב, רוח ההתנדבות, הרצון העז לתרום ולהירתם למשימות השונות. קצינים במילואים שהחליטו לעשות אחורה פנה בשטח לבנון כי המשימה לא נראתה להם היו מיעוט של מיעוט. הרוב המוחלט היה חדור מוטיבציה וביקש להכות בחיזבאללה.
חיילי המילואים לא התעניינו בתגמולים ולא בתשורות. הם לא חשבו מה תאמר האישה על כך שהם נעלמים מהבית והולכים אל הלא נודע ולא מה יחשוב המעסיק, שאיים לפטר אותם ואף ביצע בתום המלחמה. ההתייצבות היתה אז מרשימה ועוררה גאווה גדולה.
מסקנות המלחמה, אותן ריכז סגן הרמטכ"ל דאז האלוף משה קפלינסקי, הצביעו בבירור כי היחס לחיילי המילואים בשנים שקדמו למלחמה היה מחפיר, בלשון המעטה, ונדרש חריש עמוק כדי לשנות את הגישה של המערכת הצבאית. זאת, בעיקר כדי לרכוש בחזרה את אמון חיילי המילואים, שלא סמכו על המפקדים. הקרע בין הצדדים העמיק ככל שחלף הזמן ונדרש היה לעצור את הסחף.
רב אלוף דן חלוץ הניח על השולחן את תיק המסקנות, הצדיע לדגל ופרש. את מקומו תפס רב אלוף גבי
לקח זמן להעביר את המסר לכלל הצבא וכעבור שנה גובש חוק המילואים. בצה"ל מצאו נוסחה לדחיית החוק, בטענה כי עליהם להיערך אליו וללמוד אותו היטב לפני שיישמו אותו. הזמן שחלף שולם על חשבון המילואימניקים.
ארבע שנים חלפו מאז. חיילי המילואים התאמנו בקצב רב וזכו להערכה רבה בשטח; הימ"חים התמלאו בציוד שלא היה מבייש את מיטב הלוחמים בצה"ל, בפרויקט עתיר ממון בפיקודו של תת אלוף נסים פרץ; המפקדים התייחסו במלוא הרצינות לכל תוכנית ולכל אימון, כאילו מחר עלינו לכבוש את דמשק ולתקוע שם יתד.
אך הפלא ופלא. חייל מילואים שב הביתה מתעסוקה או אימון, ועולם כמנהגו מנהגו. בבניין מסויים בו גרים שישה אזרחים, אחד מהם הוא מילואימניק גאה, והשאר מעדיפים את בתי הקפה בשגרה ובחירום. חובותיהם וזכויותיהם שוות, כי מדינת ישראל לא השכילה להבין כי בעידן הגלובלי והקפיטליסטי שמטפח את הצרכים האישיים לא יישארו מחר בחורים, שהתשובות לצמד השאלות בעת הקרב: "בשביל מי? ובשביל מה?" יהיו כל כך ברורות להם.
המדינה חייבת להתעשת ולטפח את חייל המילואים הפראייר, לא פעם בשנה אלא כל השנה, ולסייע לרעייתו שעומדת בנטל המשפחה, בזמן שהוא רץ על הגבעות.
דווקא היום, יום ההוקרה השביעי למערך המילואים, הפוליטיקאים וראשי המשק נדרשים להבין כי ללא החבורה הזאת, מחר לא בהכרח תהיה מדינה. יש לטפח את המיעוט ולהוקיע את הרוב המשתמט. יש להעניק יותר למיעוט, ולהזכיר לרוב שהוא השונה.
אם יחליט ראש הממשלה באופן מערכתי וגורף, ללא משחקים פוליטיים של סולמות ומדדים, להבליט את כלל חיילי המילואים בכל השנה, תהיה התמורה הוגנת.
על ראש הממשלה ושאר השרים לקדם נושאים שיהוו משענת חזקה לכל אותם אלה שיעזבו את הקריירה, יזנחו את הלימודים, ייפרדו מהאישה וילדיהם לתקופה ארוכה ואף יסכנו את מקום פרנסתם כדי שהמושג "ביטחון המדינה" לא יהיה חלול, ולרמטכ"ל יהיה מערך מילואים מיומן שיידע להדוף כל התקפה גם אם מדובר במספר מדינות אויב שיתקפו את ישראל בו זמנית במספר חזיתות. ואנחנו לא רחוקים משם.
נא להמתין לטעינת התגובות
