זועק חמאס: העיתונאי שניצל משבי הטאליבן
סטיבן פארל כתב ה"ניו יורק טיימס" נחטף באפגניסטן ע"י הטליבאן ושוחרר בפעולה נועזת. בקרוב הוא יחשוף את סודות תנועת החמאס
פארל ומונדי גילו שרבים מההרוגים אכן היו אנשים עניים מהאזור, שהגיעו למקום עם ג'ריקנים וקיוו לזכות במעט דלק מהמשאיות שנתקעו על גדת הנהר. אולם כאשר קיימו שני העיתונאים ראיונות ליד אזור התקרית, הפתיעו אותם חמושי טליבאן וחטפו אותם. פארל ומונאדי בילו את ארבעת הימים הבאים מובלים ממקום מסתור אחד לאחר באזורים שבשליטת הארגון המוסלמי.
השובים דאגו להם למזון ושתייה והתייחסו אליהם באופן הגון, אבל לא היה בכך כדי להרגיע: "לא ידענו איך זה יסתיים, חששנו מאוד לחיים שלנו. העובדה שהם האכילו אותנו ונתנו לנו מים לא אמרה שהם לא יכלו להרוג אותנו מיד אחרי כן", אומר פארל בראיון מיוחד ל"זמן ירושלים".
השובים, על פי תיאורו של פארל, לא הפגינו יכולות צבאיות מרשימות מדיי. הם לא הקפידו למשל לדבר בשמות קוד בטלפונים הסלולריים ודיברו ללא הרף על "העיתונאי פארל", על אף שהכוחות המערביים באזור האזינו לשיחות באמצעות כלי טיס שונים.
בלילה הרביעי לחטיפה, כאשר החטופים הלכו לישון בחדר אחד עם אנשי הטליבאן, נשמעו קולות פיצוץ מהחצר. אנשי הטליבאן רצו החוצה עם נשקיהם, והשאירו מאחור את פארל ומונאדי. פארל הבין באותו רגע שכבר לא היה להם שום ערך כשבויים חיים, והשובים יכלו להרוג אותם בו במקום., פארל מספר כי החמוש האחרון שיצא מהחדר, שלאורך תקופת השבי היה מיודד עמו (באופן יחסי כמובן), הביט בהם במבט מאיים כשנשקו בידו. קול ירייה לא נשמע, ובחדר הריק פארל ומונאדי
פארל ומונאדי חששו להישאר במבנה ונסו לחצר. מונאדי נהרג מיד בחילופי האש הכבדים. פארל הצליח לחלץ את עצמו דרך תעלה שהייתה בחצר וחבר אל הכוחות הבריטיים, שאיבדו בקרב הזה לוחם.
כאשר פארל נזכר באירועים האלה היום, הוא מסביר כי מדובר בחלק מהמקצוע שלו: "זה סיכון שכולנו לוקחים. אני ידעתי את הסיכונים. גם החיילים, שאחד מהם נהרג, ידעו את הסיכונים". עם זאת, הוא אומר כי "אין יום שאני לא חושב על מה שקרה שם. הייתי בר מזל בצורה בלתי רגילה, אחרים היו פחות בני מזל. אני חושב עליהם כל שעה וכל יום ואני מלא צער".
האם הסיכון היה שווה את זה? פארל חושב שכן. "אנחנו יודעים את הסיכונים ורוב הזמן, תודה לאל, אנחנו שורדים. אי אפשר לבודד עבודה או משימות ממאות אחרות שעשית לאורך השנים. אבל אין סיפור ששווה את החיים של מישהו. בשבילי זו חרטה גדולה וצער. האירוניה העצובה והבסיסית היא שמה שהתחיל כניסיון לדווח על מוות של אנשים חפי מפשע הסתיים בדיוק כך".
פארל, כתב חוץ בכיר ב"ניו יורק טיימס", נמצא כעת בירושלים ועומד לסיים בקרוב את שליחותו למזרח התיכון. בימים אלה יוצא לאור ספרו הראשון (באנגלית, הוצאת פוליטי). הוא כתב אותו עם בוורלי מילטון אדווארדס, פרופ' באוניברסיטת קווינס בבלפסט ושמו "חמאס: תנועת ההתנגדות האסלאמית". ימיו האחרונים של פארל באזור, כמו יציאתו לאור של הספר החדש, היוו הזדמנות לשמוע ממנו על התנועה האסלאמית שמשפיעה כל כך על מדינת ישראל, ועל רשמיו מתקופה של שנים ארוכות של סיקור המזרח התיכון.
ספרם של פארל ואדוארס נפתח במוטו מפי בכיר חמאס הקובע: "העולם ממהר. אנחנו לא ממהרים". וממש כפי שחמאס אינו ממהר לשום מקום, גם ישראל אינה ממהרת להכיר את חמאס. הספר הנ"ל הוא חלק מגל הולך וגובר של ספרים על התנועה, ששוטף בשנים האחרונות את המדפים בעולם המערבי. עוד סיבה לראיין את פארל היא שדווקא בישראל, מאז 1999 לא יצא אף כותר, מקורי או מתורגם, שסקר את שורשיו של חמאס ואת צמיחתו המואצת בשנים האחרונות.
"חמאס הוא ארגון עם תכנית לטווח ארוך. הם קצרו את מה שהם זרעו במשך 20 או 30 שנה, מאז ארגון האחים המוסלמים שהם חלק ממנו", מסביר פארל. "הספר מתאר מהיכן הם הגיעו, מי הם, מה הם היסודות האידיאולוגיים שלהם, האם הם דתיים, לאומיים או שניהם. אנחנו למשל שואלים מדוע הם בחרו בעז א-דין אל-קסאם (מנהיג צבאי מוסלמי שפעל בשנות השלושים של המאה העשרים ונהרג על ידי הבריטים - א"א) כסמל?
"למה דווקא הוא? למה לא יאסין או רנתיסי? הם יכלו לבחור כל שם שהם רצו. אל-קסאם אפילו לא היה פלסטיני, אלא סורי. התשובה היא שיש להם מסר מאוד דומה למסר של אל-קסאם נגד הבריטים ונגד הציונים הראשונים: אסלאם וכוח. זה לא יכול להיעשות במשא ומתן. דרכו אל-קסאם היא דרך של כוח. מדובר באידיאולוגיה, זה לא היה רק ערבי שתופס רובה והולך להילחם, כי את זה כל אחד יכול לעשות.
"שאלה נוספת שאנחנו שואלים היא מדוע הם קוראים לעצמם תנועה ולא מפלגה או צבא, כמו צבא המהדי בעיראק, או חזבאללה (מפלגת האל – א"א) בלבנון? חמאס קורא לעצמו תנועה כי תנועה היא הרבה דברים, וזו הגדרה שמאפשרת להם לקיים פעילויות מגוונות: יש להם אגף פוליטי, אגף חברתי, אגף האסירים, אגף הפליטים והזרוע הצבאית. זו המהות שלהם. יש להם מבנה, יש להם תכנית והם מיישמים אותה".
הדתות השונות חוזרות להיות גורם דומיננטי בעולם ב-20 השנה האחרונות. פארל מסביר כי עליית החמאס היא חלק משגשוג הדת בעולם הערבי בכלל: "בשנות החמישים והשישים האידיאולוגיה השלטת הייתה הפאן ערביות. עבור האחים המוסלמים האידיאולוגיה הזו הייתה חזקה מדיי מכדי להילחם בה. הכול היה על פי רוחו של נאצר, או של שליט כמו סדאם בעיראק.
עבור הפלסטינים היו אלה ערפאת ואש"ף, שאחרי 1967 העלו את הסוגיה הפלסטינית על סדר היום. קודמיו המוסלמים של חמאס מצאו את עצמם בשוליים. הם לא היו סקסיים, הכאפייה והקלצ'ניקוב של ערפאת היו סקסיים. אך באותו זמן, בשנות השבעים והשמונים, יאסין והחמאס בנו לאט-לאט את הרשת שלהם דרך מסגדים ומוסדות צדקה", מסביר פארל.
את השינוי בתפיסה האידיאולוגית לאורך השנים אפשר לראות אף בקרב מנהיגים פלסטיניים בכירים. מחמוד א-זהאר למשל היה חלק מהזרם המרכזי של אש"ף, אך שינה את טעמו במהלך השנים. "הוא הסביר שנמאס לו מחוסר המוסריות של התנועה הוותיקה והתחיל להאמין שהדרך היחידה לצעוד קדימה עבור העם הפלסטיני היא לאסלם את החברה סביבו", אומר פארל. "זה רעיון פוליטי ומוסרי כאחד. הגישה של חמאס לצבירת כוח היא הדרגתית, שיטתית ולטווח הארוך: קודם אתה ממיר את עצמך, אחר כך את משפחתך ואז את שכנך ואת העיר שלך. האסלאם הופך לקוד המאחד של כל מה שאתה עושה, ורק כשאתה גדול וחזק אתה עושה את הצעד הסופי".
אחד הדברים שבוחן פארל בספר הוא המיתוס שלפיו ישראל טיפחה את חמאס בימיו הראשונים. הוא קובע כי אכן הייתה תמיכה ישראלית מסוימת: "דיברנו עם בכירים ישראליים והם לא טרחו להכחיש זאת. יש קונצנזוס שבשלב מסוים חיזוק חמאס, שהיה יריב פנימי של יאסר ערפאת, שירת את המטרות של ישראל, מה שנקרא 'הפרד ומשול'. יש גם פרספקטיבות שונות. ערפאת למשל מאוד אוהב להגיד שחמאס נוצר על ידי ישראל, אבל זו תעמולה פשוטה. מצד שני, זו תהיה גם הגזמה בוטה להגיד שישראל לא לקחה שום חלק בעלייתו, כי בזמן שהפעילות של אש"ף בגדה ובעזה הייתה אסורה על ידי ישראל, היא אישרה במקביל פעילות של חמאס".
פארל (47) נשוי לערבייה ישראלית מהגליל המועסקת גם היא ב"ניו יורק טיימס". הם נפגשו במטולה במהלך סיקור מלחמת לבנון השנייה, ושניהם מקווים שהשיבוץ הבא שלהם בעולם יהיה יחד. סגנון הדיבור שלו מאופק והוא שואף לדיוק מרבי.
לפני אמירות חשובות הוא נעצר כדי לחשוב. כל ניסיון לדלות ממנו הצהרות בקשר לתפיסותיו על אסלאם רדיקלי, מדיניותה של ישראל או המצב באזור באופן כללי נתקל בחומה דיפלומטית. ניכר שפארל שואף להיות המתעד האובייקטיבי, עד כמה שדבר כזה אפשרי במזרח התיכון. מאז החטיפה עובר עליו שינוי: "לא לעשות החלטות מהירות בקשר לחיים שלי. זו העצה הכי טובה שקיבלתי מאז החטיפה. ובאמת מאז לא עשיתי שום החלטות גדולות. לא חשבתי חמש או עשר שנים קדימה. אני לוקח את הזמן".
"חמאס" הוא ספרו הראשון של פארל. הרעיון לספר התפתח מעצמו, כפי שחמאס התפתח בשנים האחרונות. "הגעתי לאזור בפרוץ האינתיפאדה השנייה וראיינתי הרבה מנהיגי חמאס ופת"ח. ככתב באזור אתה שם לב לתופעות מתפתחות, וחמאס בהחלט היה בעלייה. הרגשתי שהם תפסו את תשומת לבי בלי שביקשתי זאת. ראיינתי את המנהיגים רנתיסי ויאסין ואז הם נהרגו, ושנה אחר כך הבנתי שיש לי ראיונות עם מנהיגים שאינם יותר. זו תקופה בהיסטוריה שנגמרה והייתה לי אינפורמציה מיוחדת. אז הייתה ההתנתקות, וממבט על עזה באותו זמן, בלי קשר לתפקיד של ישראל בסיפור, אש"ף לא ניהל את ההתנתקות טוב מבחינת תעמולה. חמאס החל לנצח בקרב השליטה על החברה הפלסטינית. כשהם זכו בבחירות, המו"ל אמר: 'לכו על זה' באופן סופי".
מדבריו של פארל אפשר ללמוד משהו על תרבות העבודה של עיתונאי בגוף תקשורת בין-לאומי מוביל: "כשהגעתי לכאן, לאורך כמה חודשים הייתי צריך לעשות מאמץ מודע כדי לוודא שדיברתי עם נציגים מכל הזרמים: חמאס, גדודי אל-אקצא, החזית הדמוקרטית וכו', וכך גם עם כל הזרמים של הפוליטיקה הישראלית. ראיינתי אנשים ביותר מהזמן שהייתי צריך עבור הכתבות הרגילות. הרבה פעמים דיברתי עם אנשים במשך ימים שלמים. לא חשבתי על כתיבת ספר, אבל חשבתי שאני חייב להבין מה קורה כאן. היום אני יכול להבין דפוסים רחבים והעלייה של חמאס היא אחד הדברים ששמתי לב אליהם. חשבתי לכתוב ספר על החומה, המכשול, או איך שאתה רוצה לקרוא לזה. אבל בסוף חמאס משך יותר את תשומת לבי".
בתור זר, מדוע אנשים מדברים איתך בכלל?
"זה קונפליקט מסקרן, שני הצדדים בטוחים שיחסי הציבור של הצד השני יותר טובים משלהם. רוב הישראלים בטוחים שלפלסטינים יש מנגנון יחסי ציבור סופר חלקלק, ורוב הפלסטינים חושבים ההפך. אני סיקרתי קונפליקטים רבים, וזה אחד שבו שני הצדדים להוטים להביע את עמדתם באופן מיוחד".
האם הרובה והפוליטיקה הותכו עד כדי כך שהרובה נעלם? בשנים האחרונות הפיגועים מטעם הזרוע הצבאית של החמאס נעצרו כמעט לחלוטין. פארל נמצא עמוק בתוך השטח בשיא האינתיפאדה השנייה והיה עד למצב אחר לחלוטין: "בחודשים הגרועים באמת באינתיפאדה השנייה, כשהיו מאה הרוגים בכל חודש, אם היית מדבר עם אנשי חמאס על הפיגועים הם היו אומרים: 'זה מה שאנחנו עושים. אם הם יפסיקו להרוג אותנו אנחנו נפסיק להרוג אותם'. אולי מאחורי הקלעים מישהו היה תוהה אם זו הייתה אסטרטגיה אפקטיבית או לא, אבל אני לא זוכר אף דיון בנושא באותו זמן, הם היו אומרים שיש רק דרך אחת, רנתיסי למשל אמר ש'רק ככה העולם שם לב אלינו'".
התמיכה בפיגועי ההתאבדות חצתה מחנות: "אנשים מהפת"ח ברמאללה היו אומרים, 'הם מפוצצים את עצמם, אבל זו לא אסטרטגיה אלא טקטיקה'", כאן פארל עובר לדבר בכעס: " חשבתי לעצמי: 'אתם מקשיבים לעצמכם? אתם חושבים שאחרי ה-11.9 למישהו אכפת אם אתם משתמשים בפיגועי התאבדות כאסטרטגיה או כטקטיקה? היה בלבול, פיגועי ההתאבדות היו מאוד פופולריים, הפת"ח ראה שהחמאס זוכה בתמיכת הרחוב.
"הפלסטיניים הרגישו כל כך זועמים על העולם החיצוני ועל ישראל עד שהם חשבו שפיגועי ההתאבדות זה הדבר היחיד שנשאר להם. זו הייתה פשוט תחושה שבאה מהבטן. אני לא מצדיק אותה, אבל זה היה הלך הרוח באותו זמן. הם ראו את הטנקים ברחובות שלהם. היו הרבה אנשים, כולל אנשים מהמעמד הבינוני, כאלה שלא היית מצפה שידברו כך, שהיו רחוקים מאוד מלגנות את הפיגועים, שלא לומר לתמוך באופן אקטיבי. הפת"ח היה קרוב לאבד את הרחוב לחמאס, וכדי לבדל את עצמו הפת"ח הפעיל את גדודי חללי אל-אקצא. כיום חמאס נתקל בבעיה דומה מול אל-קאעידה, שמבקר אותו על הדרך הפוליטית שהוא בחר בה".
את העובדה שבשנים האחרונות פחת מספר הפיגועים מסביר פארל גם באמצעים שנקטה ישראל כמו חומת ההפרדה, אבל בעיקר בהחלטה פנים תנועתית: "מהשיחות שלי עם אנשי חמאס הם תופסים היום משהו שהם לא תפסו אז: הם הפנו את העולם נגדם. פיגועי ההתאבדות הוכחו בסופו של דבר כטקטיקה בעלת אפקטיביות הפוכה".
יש הבדל בין חמאס לאל-קאעידה?
"אי אפשר לדמיין נציג של אל-קאעידה בבחירות לפרלמנט הפלסטיני. כשחמאס ניגש לבחירות, אל- קאעידה היו מאוד ביקורתיים ואמרו להם שהם לא ישחררו אף גרגר אחד מפלסטין על ידי כך שישחקו את המשחק הדמוקרטי של הכובש. חמאס מנסה להתיך יחד את הרובה והפוליטיקה". כאן פארל נעצר כדי להבהיר נקודה שחשוב לו להעביר לקורא הישראלי: "במשפט אחד: אם אתה יושב במלון פארק בפסח ומישהו מפוצץ אותך, אין הרבה הבדל".
היום הפלסטינים סובלים מהגדר בגדה וממצור בעזה, יש יותר התנחלויות מאי פעם, החזון של מדינה פלסטינית ריבונית מעורפל ויש אלפי הרוגים ופצועים מעשר השנים האחרונות. האם הם חושבים שההתנגדות המזוינת נכשלה פשוט משום שהיא הרעה את מצבם?
"חמאס יגיד שכטקטיקה הפיגועים משכו הרבה תשומת לב שלילית מהעולם, אבל הם לא יודו שהם הפסיקו אותם משום שהצעדים שנקטה ישראל היו חמורים. הם אולי חשבו כך, אך הם לא יגידו את זה. הם לא יגידו באופן רשמי שהפלסטינים קיבלו מטח כל כך כבד על הראש עד שהם הרגישו שהם חייבים להתייחס לדעת הקהל ברחוב. הם ימשיכו להדגיש את עניין התדמית כלפי העולם".
פארל מכיר במגבלותיו כעיתונאי מערבי השואף לדעת מה מרואייניו חושבים באמת, ועל כך הוא אומר כי "אנשים לא אומרים לי מה שהם חושבים. הסיבה להתחיל או להפסיק בפעילות היא תמיד כפי שהם מציגים. אנשים עושים רציונליזציה בדיעבד ומציגים את השיקולים שלהם אחרת ממה שהיו באמת. זה נכון לכל קבוצה פוליטית בעולם: לקחת מסלול פעולה ולהציג אותו באור הטוב ביותר שאפשר".
אנשי האיסלאם הרדיקלי, שמטיפים להקמת חליפות אסלאמית גדולה ומאמינים במאבק מזוין כדי לממש את מטרותיהם, זוכים לתדמית נוקשה של קיצוניים המחזיקים באידיאולוגיה בלתי מתפשרת ומתאפיינים בחשיבה לא רציונלית. פארל אינו סותר את התיאור הזה או תומך בו, אך הוא מקפיד לחזור בדבריו על הרעיון שחמאס הוא דווקא ארגון בעל יכולת מרשימה של הסתגלות ושינוי: "לחמאס יש תכנית לטווח ארוך, הוא משנה כיוונים מדי פעם כדי להשיג את מטרותיו הסופיות. למשל בפריצת האינתיפאדה הראשונה הוא החליט להקים זרוע צבאית נפרדת, ולזנוח את השאיפה לאסלם את החברה הפלסטינית לפני הגיוס לפעילות חמושה. הם לא הפסיקו את ההטפות ופעילות הצדקה, הם החליטו בו זמנית לאסלם ולצאת בקמפיין חמוש נגד ישראל. זה מקרה מובהק שבו הם החליטו להשיג את מטרתם, אבל הם חשבו על אסטרטגיה אחרת".
ב-2006 שוב נמצאה התנועה בצומת דרכים והכריעה באופן ברור להיכנס לבחירות. את הרקע לכך מסביר פארל בניתוח של חמאס את התנהגות ערפאת בקמפ דיוויד: "התפיסה הישראלית הייתה שערפאת לא יסגור עסקה. התפיסה של חמאס, לפי בכירים שאנחנו דיברנו איתם, הייתה מראה הפוכה של התפיסה הישראלית. הם סברו שערפאת הגיע קרוב מאוד הפעם והוא יכול לסגור עסקה בפעם הבאה, ולכן הם צריכים להיכנס לפוליטיקה כדי לשלוט ולמנוע מכך לקרות שנית".
בעיני פארל, ההחלטה על בחירות היא ביטוי מובהק לשינוי גישה: "אם בשנות התשעים הם ניסו לפוצץ את הסכם אוסלו לכל הרוחות, אחרי שנת 2000 הם התחילו לחשוב שהם צריכים לבחור מסלול אחר, להיכנס לפרלמנט ולשלוט בפוליטיקה. האלימות היא אסטרטגיה אחת שחמאס היה מוכן להשיג בה את מטרותיו ועכשיו הוא מוכן להשתמש בפוליטיקה, כפי שקודם הוא השתמש ברשתות חברתיות של צדקה".
ההצלחה בבחירות הצליחה אפילו להפתיע את חמאס. גם העולם היה מופתע, לאחר שהסקרים לא הצביעו על המהפך המתקרב. לפארל יש הסבר להפתעה: "בכירי חמאס סיפרו לנו שהורו לאנשים שלהם לשקר לסוקרים כטקטיקה מכוונת. לדבריהם, אם הסוקרים היו יודעים מה הכוח שלהם אולי היו מבטלים את הבחירות".
האם אפשר להשתמש במונח "פרגמטי" כאשר אנחנו מדברים על חמאס?
"ממה שאני יכול לשפוט מהאנשים שפגשתי במהלך העבודה על הספר, חמאס טוען שיש לו גישה פרגמטית לנסיבות שהפלסטינים מוצאים את עצמם בהן. חמאס טוען שההיסטוריה של המשא ומתן ממדריד, דרך אוסלו ועד קמפ דיוויד, מוכיחה שהמנהיגות הפלסטינית הובילה את עמה למבוי סתום. חמאס טוען שהגישה הקונבנציונלית, הגורסת שהדרך להשיג מדינה היא באמצעות משא ומתן, היא טעות. הרבה פלסטינים הצביעו לחמאס כי הם לא ראו שום תהליך שלום, שום פירות של משא ומתן, ולכן הם הצביעו עבורו, לא בהכרח כי הם מזדהים עם תפיסת עולמו".
בסופו של דבר, קובע פארל, יש מחנה פרגמטי בתנועה: "זו תנועה רחבה. סביר להניח שיש אנשים בתוך חמאס שאפשר יהיה לעשות איתם עסקים בעתיד, ויש אנשים שאי אפשר יהיה לעשות איתם עסקים בשום פנים ואופן בעתיד. השאלה היא אילו מגמות יצמחו ויקבעו את המנהיגות". מבחינת מיקומם על הרצף הפרגמטי של מנהיגי התנועה, משייך פארל את סעיד סיאם וניזאר ריאן, שנהרגו על ידי ישראל, לזרם הנוקשה יותר, ואילו את השייח' אחמד יאסין, מייסד התנועה שגם בו ישראל התנקשה, הוא משייך לזרם הפרגמטי יותר, כמו גם את אסמאעיל הניה.
עוד חיזוק לממד הפרגמטי של חמאס מוצא פארל בתנועת בת בשם "מפלגת הישועה הלאומית-אסלאמית" שהפעיל הארגון עד פרוץ האינתיפאדה השנייה. התנועה הייתה חלק מחמאס אך קיבלה אישור לעבוד בשיתוף אש"ף: "כשאתה מדבר עם המנהיג שלהם יחיא עבדסא אתה מקבל תחושה מאוד חזקה של פרגמטיזם. אלה אנשים שהיו מוכנים לפעול עם אש"ף, הם הכירו בפתרון של שתי המדינות. התנועה הזו הייתה מעין בלון ניסוי שחמאס הפריח כדי לבדוק את המצב".
חשדנות ואיבה כלפי התנועה הלאומית הפלסטינית על זרמיה השונים תמיד היו בישראל, אך נדמה שחמאס הצליח למקד סביבו שיאים של אנטגוניזם אפילו בקרב חוגים יוניים יחסית. מלבד הסיבות המובנות מאליהן, כמו פיגועים נוראים שעלו בחייהם של מאות ישראלים, ניצבת אמנת חמאס כמסמך מרשיע על כוונותיה הסופיות של התנועה. בעוד הפלגים החילוניים בחברה הפלסטינית מקפידים להגדיר את עצמם כאנטי ציוניים אך לא אנטישמיים, אמנת חמאס היא מסמך בעל מאפיינים מובהקים של שנאת יהודים.
יש לציין כי לא כולם מייחסים לאמנה חשיבות זהה. חוקרים מסוימים טוענים כי אמנת חמאס היא אמנם מסמך קיצוני אך היא אינה רלוונטית למדיניות הארגון השוטפת, ולכן אין לייחס לה משמעות עמוקה. פארל טוען כי אי אפשר להתעלם ממנה: "אם היא לא אומרת כלום, מדוע הם לא ביטלו אותה? זו מחווה מאוד חשובה לעולם והם בחרו לא לעשות זאת. האמנה היא לא כמה משפטים שהודבקו יחד, זה מסמך ארוך ומורכב בעל רטוריקה חזקה. דיברנו עם כמה בכירי חמאס, הם אמרו לנו שהם מודעים לבעייתיות של השפה שלה והודו בפנינו שצריך לשנות אותה. לצד זאת, הם יודעים מה העולם חושב על המסמך, כי ישראל והעולם והעיתונאים מטיחים אותו בפניהם כל פעם מחדש. אם הם בחרו לא לעשות זאת, הם צריכים להישפט לפי המסמך הזה".
אם הם הודו בפניך שיש לשנות אותו, מדוע הוא לא שונה?
"שאלתי את עומאר עבד אל-רזק, שר הכספים מטעם החמאס, זמן קצר אחרי שהוא מונה, והוא ענה: 'אתם צריכים לתת לנו זמן. אתם צריכים להבין שקורים המון דברים, רק זכינו בבחירות, העולם משתנה'. אבל עבר זמן והם עדיין לא עשו דבר בנדון. יש לזכור", מציין פארל, "שלתנועות פוליטיות שונות מסביב לעולם היו מסמכי ייסוד בעיתיים והן היו צריכות לשנות אותם, וכדי לעשות זאת הן היו צריכות לשכנע את אנשי השטח לזנוח שפה ועקרונות מסוימים ולעבור לעידן חדש. חלק מהתנועות האלה נשברו תוך כדי השינוי וחלק שרדו. חמאס לא ניסה לעשות זאת".
במהלך עבודתו באזור נפגש פארל עם קרבנות של הטרור החמאסי, כמו נפגעי פיגועים או תושבי שדרות. בין היתר נפגש גם עם נועם שליט. ניכר שפארל מזדהה עם כאב המשפחה: "גלעד שליט מצא את עצמו במצב נורא ואיום כקלף מיקוח, וברור שחמאס תנסה להשיג את הוויתורים המקסימליים מישראל כדי לשחרר אותו", עם זאת, הוא מסרב להעריך את הכיוון שאליו הולכים הדברים: "המגעים מורכבים ביותר. זו תנועה סודית מאוד שנשלטת על יד כמה מועצות של חכמי דת.
"מי שטוען שהוא יודע משהו, סביר להניח שהוא טועה. יש לקחת בחשבון את כמות השיקולים והאנשים המעורבים בשני הצדדים וכל זאת באקלים פוליטי משתנה. אני לא יודע אפילו שבריר של מידע יחסית לגורמים שמעורבים במשא ומתן עצמו. אני לא חושב שמישהו מחוץ למשא ומתן על בני ערובה יודע מה קורה".
באותה דרך שקולה ומדודה שבה הוא נקט לאורך כל הראיון, פארל סירב לייעץ בנוגע למדיניות הרצויה לישראל ביחסה לחמאס: "ברור שלישראל יש חוסר אמון עמוק בחמאס, גם בגלל התמיכה מאיראן. יש מעט מאוד דברים שחמאס יכולה להגיד או לעשות כדי לשנות את הגישה של מנהיגים ישראלים או של ישראלים בכלל".
פארל גם מסרב להעריך מה יקרה בעתיד. קצב השינויים המהיר של השנים האחרונות הפתיע גם אותו: "ב-2002, אם היית אומר שחמאס תזכה בבחירות ותהפוך להיות הממשלה ברשות הפלסטינית, אנשים היו צוחקים עליך". כך או כך, הוא מבקש להדגיש עובדה אחת ברורה: "אנחנו טוענים בספר שחמאס היא מציאות על הקרקע, היא לא מציאות שתעלם בקרוב. אתה לא יכול לקוות שהיא תעלם, לא משנה כמה תרצה. אם תנסה להחליף את חמאס, אולי תמצא משהו שנחשב לטוב ואולי משהו שנחשב לגרוע יותר. אם חמאס תמשיך להיות מבודדת בשוליים, מה שכנראה יקרה זה שהיא תאבד את הצידוק לכניסתה לפוליטיקה ותוחלף על ידי ארגון או אידיאולוגיה אחרים, כמו הסלפיים בעזה. הם כבר מגלים חוסר הבנה כלפי החלטתה להיכנס לפוליטיקה ולהפסקת אש עם ישראל.
"אנחנו אומרים בספר שאתה יכול לשנוא את חמאס, אתה יכול לתעב אותה, אבל זה לא יהיה נבון להתעלם ממנה, לדחוק אותה לשוליים ולקוות שהיא תעלם. היא מייצגת אנשים ויש לה קשת רחבה של פעילים. היא מייצגת פליטים שזועמים אחרי עשורים שהם איבדו את מה שהם רואים ככפריהם והאדמה שלהם, היא מייצגת אנשים דתיים בעזה והגדה המערבית, ויש הרבה שהצביעו עבורה רק משום שהם כועסים על השחיתות ועל העובדה שהם לא ראו שום תהליך שלום. אנחנו לא אומרים שאתה צריך להסכים להיגיון הזה, אנחנו רק טוענים שאם רוצים להבין את חמאס, גם כאויב שלך, מומלץ ללמוד עליו, צריך להבין מאיפה היא הגיעה ולמה היא מושכת אנשים. היא לא הגיעה משום מקום ולא הולכת לשום מקום".
נא להמתין לטעינת התגובות
