הסכם אוסלו: הנורווגים ישלמו, באינדונזיה ישמרו על היערות
נורווגיה תעביר לאינדונזיה מיליארד דולר בתמורה להפחתה בכמות העצים הנכרתים. כריתת 130 מיליון דונם של יער מדי שנה, שנעשית בעיקר במדינות מתפתחות כמו אינדונזיה, תורמת כ-18% לסך פליטות גזי החממה. עסק ירוק
מנגד התחייבה אינדונזיה להקפיא למשך שנתיים, החל מראשית 2011, מתן רשיונות חדשים לכריתת יערות לטובת שתילה של חוות עצים לצרכים מסחריים. מי שיינזק מכך בעיקר, הסביר ראש מועצת שינוי האקלים הלאומית באינדונזיה, הן יצרניות שמן דקלים וחברות נייר. החברות הללו מכניסות לאינדונזיה מיליארדי דולרים בשנה, אבל במקביל הפכו אותה למדינה מספר שלוש בפליטת גזי חממה אחרי סין וארה"ב. מה עומד מאחורי ההסכם הזה? האם הוא ישנה במשהו את המציאות? ובכלל, מי הטוב, הרע והמכוער בכל הסיפור הזה?
ההיגיון שעומד מאחורי ההסכם בין אינדונזיה ונורווגיה פשוט למדי: תן כסף, קבל שימור. או במילים אחרות - בירוא יערות תורם כ-83% לסך פליטות גזי החממה באינדונזיה. אם רוצים להילחם בהתחממות
התפיסה הרווחת שההסכם הזה משקף היא שהמנגנון של הפחתת בירוא יערות הוא כיום הדרך המהירה והזולה ביותר להפחית באופן משמעותי פליטות של גזי חממה. הכריתה כ-130 מיליון דונם של יער מדי שנה, שנעשית בעיקר במדינות מתפתחות כמו אינדונזיה, תורמת כ-18% לסך פליטות גזי החממה והופכת את כריתת היערות לאחד התורמים המשמעותיים ביותר כיום להתחממות הגלובלית. בהינתן העובדה שמבחינת המדינות המפותחות מדובר בצעד שלא דורש מהן יחסית יותר מדי, זו לא היתה הפתעה שבועידת קופנהגן האחרונה זה היה פחות או יותר הנושא היחידי שעליו היתה איזו שהיא הסכמה.
המנגנון של תשלום תמורת שימור נקרא +REDD (ר"ת של Reducing Emissions from Deforestation and Forest Degradation), כאשר הפלוס מתייחס להכללה של תוכניות לשתילה מחדש של יערות מבוראים במנגנון. המדינות שתומכות במנגנון המשיכו להיפגש ולדון בו אחרי קופנהגן, כאשר הפגישה האחרונה התקיימה במאי באוסלו וכללה נציגים מחמישים מדינות.
אחד התוצרים המרכזיים של השיחות באוסלו היתה התחייבות של גרמניה, צרפת, נורווגיה, ארה"ב, בריטניה, אוסטרליה ויפן למימון בסך ארבעה מיליארד דולר בשנתיים הקרובות עבור תוכניות שימור במדינות מתפתחות. הנורווגים כאמור שמו על השולחן מיליארד דולר שילכו לאינדונזיה. "דרך השותפות הזו", הסביר אריק סולהיים, השר הנורבגי לאיכות הסביבה ופיתוח בינלאומי, "אנחנו בונים גשר בין מדינות מפותחות ומתפתחות. אנחנו יוצרים מודל בר יישום לשיתוף פעולה בנושא שינויי האקלים בין צפון ודרום. זה לא מושלם, אבל זה טוב וזה ישתפר ככל שנלמד ונתפתח ביחד".
על פניו, נורווגיה היא הגיבור הטוב כאן – פותחת את פנקס הצ'קים למען מטרה גלובלית חשובה בנדיבות ובהתנדבות. עם זאת גם צריך לזכור את התמונה הגדולה - נורווגיה צפויה השנה להשקיע בתעשיית הנפט והגז שלה 21.7 מיליארד דולר, כך שיד אחת שלה מסייעת להקטנת פליטת גזי חממה בעוד יד אחרת תורמת באופן משמעותי יותר להגדלת פליטה של אותם גזי חממה בדיוק.
אם מסתכלים על הצד האינדונזי בהסכם, הרי שהוא כולל שלושה שלבים. השלב הראשון הוא שלב ההכנות שאמור להימשך עד שנה הבאה ולהכין את התשתית ליישום אסטרטגיית +REDD באינדונזיה. בשלב השני, החל מינואר 2011 ועד סוף 2013 יתחילו האינדונזים ביישום תוכניות שימור שונות, כולל השעייה של אישורים חדשים לשינויי יעוד קרקע של יערות טבעיים ואדמות כבול. השלב השלישי יחל ב-2014 ויתבסס על מעבר למודל של תשלומים של מדינות מפותחות עבור קרדיטים של פחמן דו חמצני, מתוך הנחה שעד אז כבר תאושר אמנה גלובלית שתאפשר רכישת קרדיטים לצורך עמידה ביעדי הפחתת גזי חממה.
ישנם כאלו שתוהים עד כמה ההסכם הזה אכן צפוי לתרום להפחתת פליטת גזי חממה. מצד אחד יש התחייבות אינדונזית ברורה לשיפור המצב - נשיא אינדונזיה, סוסילו באמבנג יודהויונו, הצהיר בשנה שעברה כי אינדונזיה תפחית 26% מפליטות החממה הצפויות שלה עד 2020 ואם היא תקבל מימון חיצוני, שיעור ההפחתה יעלה ל-41%. הכסף הנורבגי אמור לעזור לממן את 15% הנותרים הללו. מצד שני, ישנם מכשולים לא מועטים בדרך, כגון כריתה בלתי חוקית שנפוצה באינדונזיה, שחיתות וכמובן הכסף הרב שהסטטוס-קוו ההרסני מזרים לכלכלה האינדונזית.
עדות למאבק בין הסטטוס קוו מחד והניסיון לפתח מודל בר קיימא מאידך אפשר היה למצוא בדבריו של השר הכלכלי הראשי האינדונזי, האטה רג'אסה, שהסביר לכתבים כי לממשלה אין כל כוונה להגביל את הגידול של התעשייה של ייצור שמן דקלים באינדונזיה שנפח הפעילות שלה הוא כ-15 מיליארד דולר בשנה, וזאת למרות המחויבות הממשלתית להאטת בירוא היערות. "אנחנו רוצים להתקדם ליעד של 40 מיליון טון שמן דקלים", הוא הסביר והוסיף כי "לא ניקח מחברות רשיונות קיימים".
כיום, אגב, מיוצרים באינדונזיה 21-23 מיליון טון שמן דקלים בשנה ומי שתוהה לגבי ההשפעות הסביבתיות של התעשייה הזו מוזמן להזכר בקמפיין המוצלח שניהל ארגון גרינפיס נגד נסטלה המשתמשת בשמן הדקלים מאינדונזיה לייצור שוקולד קיט קט באירופה. גרינפיס האשימה אז את נסטלה בשיתוף פעולה עם Sinas Mas, יצרנית שמן הדקלים הגדולה ביותר באינדונזיה, שגם עומדת מאחורי יצרנית הנייר APP שפועלת באינדונזיה. גרינפיס טענה כי Sinas Mas מעורבת בהרס של יערות ואדמות כבול, כאשר חלק נכבד מכך נעשה באופן לא חוקי.
גרינפיס לא לבד במערכה. ארגונים נוספים כמו WWF ו-Rainforest Action Network - RAN - פועלים גם הם נגד חברות שמייצרות שמן דקלים ונייר באינדונזיה, בטענה שהן יוצרות בכך נזקים סביבתיים וחברתיים משמעותיים. אבל החברות הללו לא נשארות חייבות ומשיבות מלחמה כנגד תאורן כאיש הרע במערכה הזו. כך לדוגמה, טען איאן ליפשיץ, מנהל קיימות בחברת הנייר APP, במאמר שפרסם בשבוע שעבר כי לחברות כדוגמת APP יש תרומה חשובה לפיתוחה של אינדונזיה ושפיתוח כלכלי בא בד בד עם קיימות ולא בניגוד אליה.
ליפשיץ גם ציין שהם עושים לא מעט מבחינה סביבתית, כולל תמיכה בארבעה מיליון דונם למטרות שימור ושחומרי הגלם של APP מגיעים ממקורות בעלי סטנדרטים גבוהים יותר מאלו הנהוגים בעולם וכמובן לא שוכח לציין שעצים הם מקור שניתן לחדשו ב-100% להבדיל ממשאבי טבע אחרים. מה שהוא לא טורח לציין הוא שחוות העצים שהחברה וספקיה שותלים במקום היערות שהם ביראו הם מזן אחד בלבד (מונוקולטורה) שיש להם השלכות וסיכונים אקולוגיים לא מועטים. אפשר להמשיל זאת אם תרצו למישהו שלוקח לכם עגבניה מובחרת מהמקרר שלכם ונותן לכם במקומה עגבניה מצ'וקמקת סוג ז' וחושב שאין לכם מה להתלונן כי בסך הכל עדיין נותרתם עם עגבניה ביד.
ליפשיץ אולי מאמין ש-APP היא לא האיש הרע בסיפור, אבל זה לא עזר לשכנע חברות כמו אופיס דיפו, וול-מארט וסטייפלס שהפסיקו לעבוד איתה. אם נמשיך בהקבלה ונחפש את המכוער בסיפור, הרי שזו הקרקע החרוכה באינדונזיה. בין 1990 ל-2005 איבדה אינדונזיה 280 מיליון דונם של יערות, כולל 217 מיליון דונם של יער עד, כתוצאה מפעילות של חברות לייצור שמן דקלים ונייר במדינה. התוצאה – היום יערות מכסים כמחצית מאינדונזיה לעומת 80% בשנות ה-60.
את הסטטוס קוו המעוות הזה שבו כמה חברות גדולות עושות קופה על חשבון מדינות עניות ומשאירות להן ולכולנו בעצם לשלם את המחיר, אמור ההסכם החדש לשנות. אם עד היום לאינדונזיה ומדינות אחרות לא היתה יכולת לסרב לחברות שהציעו לקופתן המדולדלת מיליארדי דולרים, גם אם במחיר סביבתי וחברתי קשה, הרי שהמודל החדש אמור ליצור אלטרנטיבה שתיתן להן אפשרות לשמר את משאבי הטבע שלהן מבלי להינזק כלכלית. מי יודע, אולי הפעם הסכם אוסלו יצליח.
נא להמתין לטעינת התגובות
