מלחמת השחרור

רק בגיל 31 יצאה ואפה תיירה לעבודה. רק אחרי שנתיים שבהן עבדה 8 שעות ביום והרוויחה 2,000 שקל בחודש, היא מצאה דרך לעצמאות

בילי מוסקונה-לרמן | 25/6/2010 11:44 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
ואפה תיירה היום מוערכת ומכובדת בביתה ובכפרה, בקה אל-גרבייה. היא אחראית לגיוס ולהשמת פועלות בחקלאות, אבל לפני זמן לא רב היא עצמה הייתה פועלת בתחילת דרכה. ואפה היום מלאת ביטחון. יש לה משרה, משכורת ומעמד בבית ובכפר. אבל לפני זמן לא רב היא הייתה נואשת, נטולת כל שמץ הבנה לגבי מידת ניצולה ואסירת תודה לכל מי שהסכים להעסיקה.

וואפה תיירה
וואפה תיירה צילום: אמיר מאירי
היא זוכרת את היום ההוא, לפני שש שנים, שבו נסעה בפעם הראשונה לעבוד בשדה כפועלת חקלאות, בפרטיפרטים. "הייתי בת 31", היא מספרת. "בעלי, שעבד בבניין, עבר תאונה, סבל מפריצת דיסק, והקבלן שאצלו עבד פיטר אותו ואמר שהוא לא מכיר בפציעה כבתאונת עבודה.

"נשארנו בבית בלי כסף, ונאלצתי להתחיל לחפש עבודה. זה היה שבעה חודשים אחרי הלידה ועדיין הנקתי. אחרי הרבה סיבובים וחיפושים השכן שלנו, קבלן, הסכים לקחת אותי לעבודה. הייתי מאושרת מזה שאצא לעבודה ואביא הביתה כסף - עד שעליתי על הטרנזיט".

היינו שם, היא אומרת על אותה נסיעה ועל רבות שבאו אחריה, כמו עדר של פרות. בתשעה מושבים נדחקנו 15 נשים. באותו יום לקח אותן הקבלן לגבעת עדה לקטוף אפרסקים. "בסוף היום, בדרך חזרה הביתה, העור שלי היה אדום משערות האפרסק, הייתי גדושת חלב כי התינוק לא ינק כל היום, מיובשת כי לא שתיתי מספיק, מותשת כי עבדנו כמו בהמות משא, ובדרך הביתה אפילו לא היה לי מקום לשבת".

למחרת התחילה ואפה לראות את הניצול מקרוב. "שאלתי את הבנות כמה כסף מקבלים ליום, והן אמרו ש-85 שקל לשמונה שעות, ושלפעמים שעות נוספות לא משולמות". כל יום, היא אומרת, גילתה דבר נוסף. "הוא לא נתן תלוש. מי שרצתה תלוש הייתה צריכה לשלם. גם ביטוח לא היה. אם נפלת מעץ או מהסולם או לבור, זה עלייך. בסוף היום הקבלן היה עושה עם האצבעות, הבאתי שש וחמש. שאלתי את הבנות מה זה אומר, והן הסבירו לי שזה קוד בין הקבלן לבעל המשק, כי לגברים - על אותה עבודה בדיוק - היו משלמים יותר".

לקבלן הייתה טקטיקה שדרכה היה משיג את הפועלות. "הוא היה משקיט את האבות והאחים, שלא שמחו על כך שהבנות יוצאות לעבוד. היה הולך למשפחה שבה הרבה בנות ואומר לאח הגדול 'אני אמצא להן עבודה, אני אשמור עליהן. אל תשלח אותן לעבוד במפעל'. הוא כאילו היה מעניק לנשות הכפר ביטחון שלא יטרידו אותן מינית, אבל היה מנצל אותן דרך הכסף".

הכי קשה, היא אומרת, היה העניין הפסיכולוגי. "הקבלן כל הזמן היה מקטר,'היום לא עבדתן, היום לא הייתן טובות, אני צריך לשלם בשבילכן מהכיס שלי, אתן צריכות להתאמץ יותר'. לא היה רגע אחד שהייתה בו מילה טובה.

נשים בנות 30 ו-40 קמות בארבע בבוקר ועובדות שמונה שעות בחקלאות, וכל הזמן אומרים להן כמה הן לא טובות, ושאם הן לא יתאמצו יחליפו אותן ברגע כי יש אלף אחרות שעומדות בתור. ואז, מהפחד שיפטרו אותן, הן היו מכינות לו קפה, קונות לו מתנות ונותנות לו שעות נוספות בחינם".
לא היה פשוט

ככל שחלף הזמן קלטה ואפה את עומק הניצול. "אחרי כמה זמן אמרתי לו, 'אתה יודע שיש חוק של שכר מינימום?'. הוא נדהם ממני, אמר שעשה לי טובה שהביא אותי לעבודה, הורה לי לא לדבר על זה ליד כולם. ניסיתי לדבר גם עם הבנות, והן מיד השתיקו אותי. 'את יודעת כמה מחפשות עבודה', הן אמרו לי, 'את יודעת כמה עומדות בתור?'. הבנתי שהן רועדות מפחד, נכנסתי לדילמה כי לא רציתי לדרוש כסף רק בשבילי, רציתי שנעשה את זה באופן קבוצתי.

כשחזרתי מיום עבודה הייתי מתקלחת וישר יושבת להניק, ותוך כדי כך התחלתי לחשוב איך זה שיצאתי מהבית בארבע בבוקר וחזרתי עם 85 שקל בלבד. הכאב של הניצול שיגע אותי, אבל לא הייתה לי שום ברירה אחרת. ככה זה נמשך ונמשך שנתיים. עבדתי שמונה שעות ביום, לפעמים יותר, והרווחתי 2,000 שקל בחודש, ונהייתי עצבנית יותר ויותר - עד שהגיעה הצלה".

בוקר אחד פנו אל ואפה מארגון "מען", שמיישם צורת עבודה מאורגנת. "במען הכירו אותנו, כי בעלי עבד דרכם בבניין, והם הציעו לי לעבוד דרכם בחקלאות. החלטתי לנסות. הודעתי לקבלן שאני עוזבת והלכתי לעבוד דרכם. עבדתי בלי קבלן, היה לי מושב במכונית, והם

עבדו לפי חוק משכורת מינימום של 20 שקל בשעה. זאת הייתה נקודת המהפך של חיי, שהזניקה אותי קדימה. הרגשתי שהפכתי מבן אדם מנוצל לבן אדם עצמאי ופרודוקטיבי".

המעבר לא היה חלק. "כשהודעתי לקבלן שאני עוזבת הוא פגש את הילדים בשכונה ואמר להם 'אוי ואבוי לאמא שלכם'. הוא ידע שהלכתי לעבוד דרך מען וידע מצוין שהרווח היומי שלי יהיה 144 שקל ביום, ולא 85 שקל. הדבר הבא שהוא עשה אחרי כן היה לאיים עליי בגלוי, אבל אחר כך התחרט והתנצל, הזמין אותי לשיחה אצלו בבית וביקש שלא אספר לנשות הכפר.

בסוף הוא בא ושאל אם הוא גם יכול לעבור לעבוד במען, אם אני יכולה לסדר לו לשמור שם על הבנות. עניתי לו שבמען לא צריכים בייביסיטר. "בימים הראשונים שלי במען הייתי מתקשרת בכל יום לאחראית לברר אם באמת ייתנו לי 144 שקל ביום. לא האמנתי, עד שקיבלתי את המשכורת הראשונה. ואחרי שהתבססתי בעבודה הפכתי לכתובת בכפר. כל הנשים באו אליי הביתה כאילו פתחתי משרד. 'תעשי לנו טובה, תקשרי אותנו לעמותה', זה היה המשפט ששמעתי יום-יום. לאט-לאט התחלתי לסדר להן עבודה, ומי שהתחילה לעבוד דרך מען לא חזרה לעבוד דרך קבלן".

"אף אחד לא יכול להחזיר אותי לאחור"

לאישה ערבייה זה לא דבר פשוט לצאת מהבית, אומרת ואפה. לצאת ללימודים וגם לעבודה זה עוד יותר לא פשוט. "גם עליי לא הסתכלו בעין יפה בבית משפחת בעלי, כשאמרתי שאני יוצאת לחפש עבודה. בשבילם זה היה סוג של בושה. הם רק רצו שאשב בבית ושאח שלי יביא כמה גרושים ואיכשהו נסתדר. למזלי גם בעלי לא רצה לחכות לנדבות.

"למזלי, בבית שבו גדלתי קיבלתי חינוך עצמאי. בדרך כלל לא נותנים לבנות לצאת, אבל אבא שלי היה אומר לאמא שלי 'תני להן לצאת וסמכי עליהן'. הוא חשב במושגים של חינוך לעצמאות כלכלית. גמרתי תיכון עם בגרות. הייתי אמורה להמשיך בלימודים, אבל בגלל שהתחתנתי בגיל 19 בשידוך, והמשפחה של בעלי לא ראתה בעין יפה את הלימודים שלי, הפסקתי.

"היום אני מבינה שדווקא המצב הכלכלי הקשה הוא ששחרר אותי. הייתי מוכרחה לצאת לפרנס את המשפחה, רכשתי עצמאות ועכשיו אף אחד לא יכול להחזיר אותי לאחור. הם כבר לא יכולים להגיד לי מה לעשות. לנשים שבאות להתייעץ איתי איך לשכנע את הבעל לאפשר להן לצאת לעבודה אני מציעה שביל צדדי: למשל, להגדיר שהאישה יוצאת לעבודה רק כדי לקנות מקרר או מכונת כביסה, או לשלם חוג לילד שלומד עכשיו. אחר כך, מול תלוש משכורת, מבין הגבר הערבי שבחברה של היום לא יכול להיות למשפחה רק מפרנס אחד".

הצעד הבא היה פתיחתו של משרד של מען בכפר קרע. "זה נתפס בכפר כמו מרד נגד הקבלנים, כי המון נשים באו להירשם, וגם אנחנו במען עשינו עבודה. יצאנו לבתים, דפקנו על דלתות, ישבנו לשיחות עם הגברים והסברנו שעבודה מאורגנת לא תוציא שם רע לאישה, להפך. שם היא הכי מוגנת וגם מרוויחה הכי טוב. וזה עבד. גייסנו קרוב ל-5,000 נשים שיצאו לעבוד.

"הבעלים רואים שהנשים חוזרות עם תלוש משכורת, ואז ערכן עולה בעיניהם. הן מרוויחות, אז גם הבעלים מתייחסים אליהן הרבה יותר יפה. נשים שיוצאות לעבודה מספרות שמאז שהחלו לעבוד הן מרגישות טוב יותר, יש להן חברות, הן מסתכלות על מהדורת החדשות כדי לראות מה מזג האוויר למחרת, הן מתעוררות לחיים ומעזות לבקש עזרה מהבעל ומהילדים. לפני שעבדו היו מקבלות תשובה כמו 'מה אתן עושות כל היום?'. היום מסתכלים עליהן בבית אחרת לגמרי".

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עוד ב''חברה''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים