פרשת רמון: היה זדון
שיטה, רוח המרחפת מעל המערכת המשפטית בארץ, הביאה להפללתו של חיים רמון במעשה מגונה. המבקר, בדוח שחיבר בנושא, היה צריך לאתר את המניעים לכך
בכל רבע שעה בערך מעמידה הפרקליטות לדין מישהו שנתפס ברשלנות הרבה פחות חמורה. בפרשת רמדיה הייתה רשלנות חמורה. גם בגשר המכבייה. ובעוד אלפי מקרים. אבל כשמדובר בהם עצמם, הכללים שונים. חסינות. קשר של שתיקה. להם, בשם "שלטון החוק", הכל מותר.
פתאום מתברר לנו, מפיו של הכתב הטלוויזיוני המתפתל על כיסאו ומכחכח בגרונו, שכל הסיפור מנהלתי, ממש עניין ביורוקרטי פעוט שנשכח בין הישיבות. מסכן, הוא צריך להמשיך לעבוד עם המקורות במשטרה ובפרקליטות גם מחר בבוקר. הם בונים על זה שאף אחד לא קורא באמת את דוח המבקר. כי מי שיקרא אותו באמת - יבין את גודל האבסורד ואת עוצמת השערורייה.
אם היה נודע דבר ההאזנות (ערן קמין ישב בניידת, מירי גולן ישבה עם המתלוננת בבית הקפה, בעוד היא מרימה טלפון לאביה ומספרת לו שלוחצים עליה להתלונן, למרות שלא רצתה, וכל זה מוקלט) בזמן אמיתי, לא היה מוגש כתב אישום.
אם היה נודע תוכן ההאזנות בזמן אמיתי, סביר להניח שלא היה מוגש כתב אישום. אבל החברים רצו שיוגש כתב אישום, אז זה לא נודע, עד שבמקרה, ממש במקרה, קיבל רמון עצמו טיפ מ"גרון עמוק", ממש כמו בסרטים, והאמת יצאה לאור. האמת יצאה, הצדק בינתיים נחבא. אם זה היה תלוי בנציגי החוק והצדק, גם האמת לא הייתה יוצאת. רק האמת המעוותת שלהם.
הפרטים של סיפור ההאזנות כבר נטחנו מספיק. אותי מעניין דווקא הזדון. זה שמבקר המדינה לא מצא. לעניות דעתי, אין למבקר כלים למצוא את
מה קרה לרפול ז"ל, מה קרה לראובן ריבלין, מה קרה ליעקב נאמן, מה הופץ על יוסי ביילין. חיים רמון, למרבה הצער, הוא פרחח פוליטי, והנשיקה לחיילת ההיא הייתה מתנה שהעניק למערכת המשפטית-משטרתית. הרים להם להנחתה, שלא ינחיתו?
איך יכול להיות, שאלנו את עצמנו, שמירי גולן מחללת שבת (היא שומרת שבת בימים כתיקונם) ומטריחה את עצמה לבית הקפה ומשכנעת את המתלוננת, גם באמצעות מצג שווא ("אם לא תתלונני נגדו, הוא יתלונן נגדך") להגיש תלונה? מה המוטיבציה המוזרה הזו, ועוד כשרואים את התמונה ההיא, שצולמה אחרי הנשיקה, בה כורכת הקצינה את ידה סביב רמון, מניחה על חזהו את ראשה, ומחייכת למצלמה (מי שראה את התמונה יודע)?
מה הטריף כל כך את המערכת, שהפעילה את כל הכוחות האדירים האלה, כולל האזנות סתר בלשכת ראש הממשלה, כדי להעיף שר משפטים שבקושי החל את כהונתו? אין מנוס, אדוני מבקר המדינה, מלהגיע למסקנה שיש כאן הרבה יותר מזדון. יש כאן שיטה, יש כאן רוח המרחפת מעל מערכת משפטית שלמה, מורמת מעם ומארץ, שמרחיקה במהירות ובאגרסיביות כל גוף המאיים על עליונותה וחסינותה.
לא צריך לחפש מי נתן את ההוראה, כי הוראה לא ניתנה. היא קיימת שם, וירטואלית, אבל צרובה בנפשם של כל המשתתפים. צריך פשוט להרים עיניים ולראות. חיים רמון, פרחח פוליטי, שהיה צריך לחטוף סטירה ואולי גם קלון ציבורי (שימנע ממנו המשך כהונה) בעקבות הנשיקה ההיא, הועמד לדין, נצלב והפך קדוש מעונה.
אחרי רפול, וריבלין, ונאמן, וביילין (שלא הועף, אבל חטף), נופל גם רמון. אחריו, אם שכחתם, בא מישהו עוד יותר מסוכן. פרופסור דניאל פרידמן שמו. מכיוון שעליו אי אפשר לתפור תיק או לטפול אשמה, מצאו את הפתרון הפשוט ושלחו הביתה את זה שמינה אותו. בכל העוצמה, בכל האמצעים, בכל מחיר. שלטון החוק, ישראל 2010.
