מאמר שלא אמור היה להיכתב
בעוד בני שוכב בבית החולים מחוסר הכרה, שמעתי בהיסח דעת על הצעדה לשחרור שליט. זה הזמן לבקש: אנא, הרפו. אין כזה דבר "בכל מחיר"
מאז התאונה ביום שני, כמעט שלא יצאתי מבית החולים. הדבר האחרון שתכננתי לעשות זה לכתוב מאמרים וכבר הודעתי ל- nrg מעריב שלפחות השבוע – לא יהיה מאמר.
אשתי ואני וכל המשפחה ממוקדים עכשיו רק בדוד שלנו. לא עיתונים, לא רדיו, לא טלוויזיה, לא אינטרנט – שום דבר מכל זה, וממש לא היה לי שמץ של מושג מה קורה בעולם וגם לא עניין אותי. רבים ניסו להתקשר ולאחל החלמה. אני מודה לכולם מעומק הלב ומתנצל על כך שהנייד שלי סגור.
עכשיו יום שישי, וקפצתי הביתה להביא לבית החולים בגדים לשבת. החלטתי לפתוח רדיו בדרך ולשמוע חדשות. במכולת ביישוב הצצתי בכותרת של העיתון והבנתי שמה שקורה כרגע זה לחץ על נתניהו לשחרר את גלעד בכל מחיר. החלטתי בכל זאת לכתוב את המאמר הזה פשוט כדי לנסות ולהציל חיים.
השאלה לא אם המחבלים המשוחררים ירצחו, השאלה היא כמה
בכל יום אני מתפלל לשני שבויים – יהונתן פולארד וגלעד שליט. בכל יום. אני אוהב את נועם ואת אביבה – אי אפשר שלא להתפעל מהאנשים האלה. אי אפשר גם לבוא אליהם בטענות או להתווכח איתם. אני חושב שמהמקום שבו אני נמצא עכשיו אני יכול רק להזדהות עם כאבם עוד יותר.
אבל לכל הצועדים ולכל המצטרפים ללחץ על נתניהו – אנא, הרפו. ראש הממשלה פשוט צודק. אני יודע שאתם פועלים מתוך לב חם ואוהב ורוצים רק טוב. אבל אין דבר כזה "בכל מחיר". הסטטיסטיקה
לא משקרת. רובם הגדול של המחבלים חוזר לרצוח. מי שחולק על כך אומר שזה שהשמש שקעה אתמול לא מחייב שהיא תשקע גם מחר. לוגית הוא צודק, מעשית – ממש לא.
תבינו, באופן מעשי אתם דורשים מראש הממשלה לתת למספר לא ידוע של חיילים ואזרחים להירצח – תמורת גלעד. השאלה היא לא אם ירצחו, השאלה היא רק כמה.
אני חוזר לבית החולים. גם שם אני אמשיך להתפלל עבור גלעד ואני מבקש ממי שיכול שיאמר פרק תהילים לרפואת בני – דוד יוסף בן פיגה פרל.
נא להמתין לטעינת התגובות
