הרופא הגרמני
סיפור על רופא ש-22 שנה אחרי ששירת בצבא הנאצי, הגיע לישראל לטפל בפגועי ראש יהודיים
בכל שבת אני מבקר אצלו עם בני דוד שהפך לחברו הקרוב. חשבתי שכבר שמעתי מיפים הכל. אבל כדי לשמוע את הסיפור הבא – היה צריך משום מה, שיפים יבוא לבקרני בבית החולים בו שוכב בני. וכך סיפר יפים:
"קיבלתי רסיס בראש ושכבתי חודש ימים ללא הכרה... אחי לא מש ממיטתי, הוא קיבל מהפרופסור מחט גדולה ודקר אותי יום יום בכל הגוף... לא היתה שום תגובה. לידי שכב טייס סורי, גם הוא פצוע ראש קשה והפרופסור טיפל בשנינו באותה מסירות. המשטרה הצבאית הציבה שומר ליד הסורי, אבל הוא היה בלי הכרה והשומר היה פנוי ועזר לאחי לטפל בי... לא היה אז בארץ את הידע, כיצד לטפל בפגיעות כאלה ולכן הביאו לארץ את הפרופסור הזה- מומחה מגרמניה".
"אתה מתכוון שהוא היה יהודי מגרמניה..." אמרתי ליפים.
"מה פתאום, הפרופסור הזה" - וכאן נקב יפים בשמו – "צבר ניסיון עם מספר עצום של פגועי ראש קשים, הוא היה קצין רפואה בצבא הגרמני במלחמת העולם".
הייתי המום. לאחר מלחמת ששת הימים, הביא צה"ל לארץ רופא גרמני ששירת בצבא הנאצי כדי לטפל, 22 שנים מאוחר יותר, בפגועי ראש של צבא היהודים.
"ואיך הוא היה?" – שאלתי את יפים בחוסר אמון.
"מעולה" – ענה יפים. "אחרי חודש התעוררתי וחזרתי לתפקד".
"והטייס הסורי?"
"הוא לא החזיק מעמד".
"ומה קרה עם הרופא הגרמני אחר כך? הוא חזר לגרמניה?"
"לא, לא - הוא נשאר בארץ. הבן שלו משמש כיום כמנהל בית החולים ב..."
נפלאות דרכי הבורא. אינני יודע מה בדיוק משמעות הסיפור הזה, כל אחד מוזמן להרהר לבדו בעניין ולהסיק את המסקנות לבדו; תהיה המסקנה אשר תהיה, אתם ודאי תסכימו איתי שזהו סיפור מדהים שיכול לפרנס רומן היסטורי מרתק.
ולרומן הזה יש המשך. כ-30 שנה מאוחר יותר, קיבל צביקי, בנו של יפים, קצין מצטיין ומעוטר – קריאה דחופה לעצור רכב של מחבלים היוצא מאחד הכפרים בדרכו לביצוע פיגוע באחת מערי ישראל. בכניסה לכפר המתינה לקצין הפגנה שחסמה את דרכו. חשבון מהיר הראה שמדובר ככל הנראה בתרגיל שנועד לאפשר לרכב המחבלים לחמוק. צביקי ירה באוויר ובהשתלשלות מוזרה מצא עצמו בכלא. יפים התיישב אז מול הקריה עם שלט גדול ואני ביקרתיו שם עם דוד.
* * *
את הרשימה הזו אני כותב בשעות הקטנות שבין מוצאי שבת לראשון - ליד מיטתו של דוד שעודנו מחוסר הכרה. ימים אחדים לאחר התאונה עיפעף דוד בכבדות פעם אחת בודדה בעיניו. קשה לתאר כמה אושר בא לעולם, כמה הודינו לאלוהים בשל העיפעוף הבודד והלאה ההוא. כמה צריך להודות לאלוהים בכל יום, כמה מיליוני עפעופים שכאלה עוברים
אצלנו כדבר מובן מאליו. אחר כך כיסו את עיניו היפות בתחבושות לוחצות ואינני יודע מה קורה שם מתחתן.
ברכות השחר קיבלו משמעות חדשה. "ברוך אתה ה' – פוקח עיוורים", "ברוך אתה ה' מתיר אסורים". "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה – רבה אמונתך". אנא ה' – החזר בשלמות ובחמלה גם את נשמת בני.
נא להמתין לטעינת התגובות
