5 שנים להתנתקות: טעות בדרך
חמש שנים להתנתקות, והמסקנות חצויות: מצד אחד, היה צריך לצאת משם. מצד שני, הדרך הייתה שגויה, וגרמה לנו להחמיץ אפשרות למהלך מדיני שיקדם הסכם עם הפלסטינים
מצד אחד, המדינה כשלה בטיפול במתיישבים שנעקרו מבתיהם. אפשר היה להתנהג אחרת. מצד שני, הם תרמו לתוצאה הזו וחולקים את האשמה באופן שווה. התנגדותם של רוב המתיישבים לשתף פעולה עם מנהלת סל"ע עד הרגע האחרון, וגם אחריו, לא סייעה לפתרון ותרמה לטרגדיה. כך שאף אחד בסיפור הזה לא נקי כפיים.
ובהרחבה: אין ליהודים מה לחפש ברצועה הצפופה ביותר בעולם. אין שם מקומות קדושים (למרבה המזל) ולא מדובר בערש הולדתו של העם היהודי או בסלע קיומנו. גם התירוץ שהיישובים היהודיים "העסיקו" את הטרור הפלסטיני והיוו שכפ"ץ אנושי חי שמנע ירי לעבר ישראל אינו מחזיק מים. מי שנוטע התיישבות תוססת ומתריסה בלב עזה ומקווה לייצר שם דו-קיום והרמוניה מחפש לעצמו צרות. חיפשנו, ומצאנו. החטא הקדמון רובץ לפתחו של מנחם בגין ז"ל, שהיה צריך להתנות את השלום עם מצרים במסירת עזה ובנותיה לסאדאת. אבל בגין לא השכיל לראות את הנולד. סאדאת דווקא כן.
היום, כשישראל התנתקה אך לא באמת יצאה, כשאין לנו יותר ריבונות אבל מטילים עלינו את מלוא האחריות, נותר רק לבכות. המצרים לא רוצים לשמוע על עזה, הם בונים את "קיר הברזל" שחשיבותו אסטרטגית הרבה מכפי שנדמה לנו, כי הם רוצים שהפתח של עזה יישאר, לנצח, בצד שלנו. זה מה שקורה כשהתיאבון גדול מיכולתה של מערכת העיכול. עכשיו אנחנו תקועים עם הרצועה הזו בגרון, לא יכולים לבלוע, לא מסוגלים להקיא.
שרון זרק את המפתחות לים
הבעיה עם ההתנתקות של שרון הייתה הדרך. זה נכתב כאן כבר פעמים רבות, אבל אסור להרפות: את עזה היה צריך למסור לרשות הפלסטינית במשא ומתן. צריך היה לעשות את זה בזהירות, ברגישות, ובשלבים. צריך היה לתת לאבו-מאזן ולמוחמד דחלאן יישוב אחד כפיילוט, שיוכיחו את עצמם. לגרוף את מלוא המחיר מאמריקה ומהעולם. אם זה יצליח, נמשיך הלאה. להתנות את המשך הפינוי בתנופת פיתוח, בפירוק מחנות הפליטים, בהפסקת הטרור.
בדרך הזו, אבו-מאזן, ולא איסמעיל הנייה, היה גוזר את הקופון בחברה הפלסטינית. פתח והמתונים, ולא חמאס והקיצונים, היו הופכים למנהיגים המובילים של העם הפלסטיני. האיסלאם לא היה הפתרון, אלא דרך המשא ומתן. אבל הסוף ידוע. חמאס ניצל את היציאה החד צדדית, מינף אותה ולקח את כל הקופה.
ההתנתקות הנציחה את
שלטון חמאס בעזה, עכשיו צריך העולם כולו להזיע כדי שזה לא יתפשט גם ליתר השטחים. העובדה ששרון העדיף לצאת חד צדדית, לזרוק את המפתחות לים, גרמה לכך ששוב הוכח שישראל מבינה רק כוח. בדיוק כמו היציאה הגאונית ההיא של אהוד ברק מלבנון.
שתי מסקנות ברורות נדרשות מההתנתקות: הראשונה היא שישראל מסוגלת לפנות התנחלויות. אם יש הנהגה עוצמתית, עם חוט שדרה ומטרה ברורה, זה יכול לקרות. עובדה, זה קרה. המסקנה השנייה היא שמהלכי נסיגה ופינוי חד צדדיים בשכונה שלנו משולים להתאבדות. כאן לא יודעים להעריך מחוות כאלה. כאן יודעים למדוד רק כוח. מי שרוצה שלום, שיעשה שלום. מי שרוצה טרור, שיברח ויזרוק את המפתחות לים. זו הדרך הבטוחה להבטיח שאחרי המפתחות יגיע תורו של הזורק. צריך לקוות שלפחות את הלקח הזה הפנמנו.
