חמש שאלות לתקשורת העוינת
למה עדיף שעידו רוזנבלום ישתוק, מדוע אריאל שרון וחסידיו חייבים לנו תשובות, האם "בישראל היום" השתגעו ומתי "ידיעות אחרונות" מפנק
ובכן, מכיוון שמר רוזנבלום ככל הנראה איינו בר-אוריין כמו אביו מולידו, נזכיר לו את הפתגם ולפיו השלכת אבנים אסורה למי שגר בבית זכוכית (מתוך הפואמה "טרוילוס וקרסידה" של המשורר והדיפלומט האנגלי, ג'פרי צ'וסר, 1385).
מחשש שגם המשפט הזה לא ברור לו, נסביר בעברית – אתה עובד ב"ישראל היום" ששותף למתקפות תקשורתיות אלימות על אנשים רבים (ובתנאי ששמם הפרטי איננו בנימין). כמו כן, ארוסתך עובדת בכלי תקשורת שבו טל מור, החשוד שדרס אדם למוות, כשהוא שיכור ומסומם ואז הפקיר וטייח את הפשע, הוצג כמעט כמלאך רק משום שהוא הסכים להסגיר את עצמו למשטרה בנוכחות מצלמות של חדשות הערוץ השני. אז הנה משפט שאותו אתה בטח מבין: "אתה - יותר טוב שתשתוק".
כמתבקש מערוץ ציבורי הממומן בכספי המיסים, ערוץ 1 היה היחיד שניסה להתייחס ולדון ברצינות באירועי חמש השנים ל"התנתקות". אלא שגם המשדר הזה שניסה להיות רציני ומקיף, הביא מרואיינים לאולפן אבל לחלקם בקושי נתן להם להשחיל מילה.
לעומת זאת לאילן כהן, מי שהיה בשעתו מנכ"ל משרד ראש הממשלה, דווקא נתנו שם אפשרות להתבטא בצורה חופשית, אבל לא עימתו אותו לדעתנו בצורה בוטה וישירה עם העובדה שההתנתקות
נו טוב, לפחות כהן יכול היה לספר לצופי ערוץ 1 כמה שרון דאג מפני אפשרות שמתנחלים-קיצוניים יינקטו באלימות ויישפכו דם של כוחות הביטחון (מה שכמובן לא קרה רק בזכותו חוכמתו הרבה של שרון).
לפני שפרצנו בבכי, רצינו לדעת מה כבודו חושב על הסכם השלום שהוא יצר עם הפלסטינים ("אוסלו היה הצלחה, אולי אפילו ה-הצלחה, בלי זה לא יכולנו להגיע לשלום"). במקום לשאול את כבוד הנשיא איך הצלחה ושלום משתלבים עם כ-3,000 ישראלים שנהרגו על ידי מחבלים, שרבים מהבכירים שבהם הובאו מתוניס ו/או שוחררו במהלך עסקות הומניטאריות לחילופי שבויים, נשאל פרס באלגנטיות "אז למה יש להסכם הזה תדמית כה רעה?". האמת שמול התשובה של פרס גם אנחנו כמעט הפכנו לאילמים: "כי הוא לא גמור. זו חצי מלאכה. רק כשייגמר, כולם יבינו את חשיבותו". טוב, כעת רק נותר להתפלל שאנחנו לא ניגמר לפני שהשלום ייגמר.
אבל ב"ישראל היום" לפחות הוגנים כדי לכתוב בכותרת המשנה את ההסבר ל"זעם": "גורמים בענף: נוני מוזס, מבעלי הוט, נוקם ב'קשת' על שיתוף הפעולה עם 'ישראל היום'". מכיוון שגם אנחנו הוגנים, נודה שייתכן וזה מה שקרה, אבל זה לא היה אמור לגרום לעורכים לאבד את שיקול הדעת ולכתוב כותרת מופרכת.
אם כבר מדברים על שיקול דעת לקוי – לגונן גינת, עורך מוסף "ישראל השבוע" בעיתון "ישראל היום" יש עמוד שלם שבו הוא מחווה את דעתו מדי שבוע על נושאים אקטואליים (לרוב בצורה מרתקת, ובשילוב עם זווית מעניינת על פרשת השבוע).
בשבת האחרונה הוא ניצל את המעמד שלו כדי לספר איך במשך שלושה חודשים הוא פיברק טור אסטרולוגי בעיתון מעריב, כאשר הוא ערך שם. גינת יכול היה כמובן לספר את אותו סיפור ולכתוב שהוא מכיר את אותו עורך באופן אישי, בלי להודות בפה מלא בביצוע המעשה. אבל גינת חש צורך עמוק להטיל את מימיו לבריכה, היישר מהמקפצה. זה אולי חוקי, אבל מי שמבצע אקט כזה חייב להבין שאין דרך לעשות את זה מהמקפצה, בלי שכולם ייראו את ערוותו.
מה שמעלה שאלה לגיטימית – האם גינת היה מקבל לעבודה עובד שמספר כיצד במשך שלושה חודשים הוא הפר את האמון של מעבידיו ושל הקוראים ופרסם מידע מפוברק. שאלה נוספת, האם אותו גינת היה מקבל לעבודה בתקשורת או בכל מקום אחר, אדם שמטנף בפומבי את מקום העבודה הקודם שלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
