האם אנו מוכנים לשלם את המחיר?
התמודדות עם תאונות הדרכים לא יכולה להיות עוד סיסמה. האם אנחנו מוכנים להפסיק לדבר בסלולרי, להשתמש באופניים ולהשקיע בתחבורה הציבורית?
אני נמצא כאן משני הצדדים. גם כנפגע וגם כנהג. אז לכאורה, יש לי הרבה מה להגיד – אבל מה כבר אפשר לכתוב בנושא הזה שעוד לא נאמר ולא נוסה ולא נבדק? כולם מסכימים שזו מכת מדינה, סוג של מגיפה מודרנית וכל הזמן שומעים ברדיו התייחסויות לעניין, כך שלכאורה - הנושא מכוסה. אבל האמת היא שהעניין בקושי מתחיל.
אנחנו אוהבים להתייחס לנושאים הללו בצורה אמוציונלית ולומר עשינו הכל. כמו בנושא של גלעד שליט, או יהונתן פולארד. אנחנו מניחים שעושים כל מה שאפשר, אבל האמת היא שעושים כל מה שאפשר במסגרת מה שאנחנו מוכנים לשלם. פולארד ושליט אינם בבית משום שאנו כחברה לא מוכנים לשלם את המחיר האמיתי שצריך לשלם כדי לשחררם. אז אנחנו משלמים כל מני מסי שפתיים והשבויים שלנו נשארים בכלא.
אם אלפי מחבלי חמאס עודם מקבלים ביקורים ותנאי לוקסוס – זה אומר שאנו מאוד רוצים את גלעד בבית, אבל לא מוכנים לשלם את המחיר האמיתי. ואם ב-25 השנים האחרונות לא הוגשה בקשה ישראלית רשמית אחת לשחרר את פולארד – אז זה אומר שאנחנו לא באמת רוצים אותו ובוודאי לא מוכנים לשלם שום מחיר.
וככה זה בעניין של תאונות הדרכים. כולנו יודעים מה הפתרון אבל לא מוכנים לשלם את המחיר. אני נוהג כבר 30 שנה. אני חושב שאני נהג זהיר ואדיב מאוד. הילדים שלי תמיד מתבדחים על כך שביום שבו אשתמש בצופר, יעלה ענן אבק מעל מכסה המנוע. ובכל זאת אני מוצא את עצמי עובר לפעמים עבירות תנועה, בדרך כלל עבריות מהירות בטווח שהמשטרה כלל לא מתייחסת אליו. זה פשוט הפער שבין החוק, לבין המציאות שבה התנועה כולה זורמת במהירות אחרת לחלוטין מהמצוין בו.
בשכונה שבה אני גר החליטו לסמן פס לבן באמצע כביש בעל מסלול אחד. אי אפשר באופן טכני להגיע הביתה בלי לחצות פס לבן פעמיים ביום. מי שסימן את הפס הזה עשה צחוק מהחוק.
עכשיו השאלה היא האם אנו מוכנים באמת לשלם את המחיר הכרוך בסגירת הפער הזה שבין החוק למציאות. זה אומר שני דברים: מצד אחד להתאים את המציאות לחוק – כלומר להתאים את המהירות המותרת לתנאי הדרך והמכוניות של היום ולגלגל כמה שיותר אחריות אל הנהג. בניסוי שנעשה באירופה התברר שברובעים בהם ביטלו את כל הרמזורים והתמרורים, כמות התאונות פחתה. לא בטוח שזה יעבוד בארץ אבל הרעיון ברור – אתה אחראי, אתה לא יכול לסמוך על אף אחד חוץ משיקול הדעת שלך, ואתה נוהג אחרת.
אבל עכשיו אני מגיע לעניין המרכזי. הצד השני של המטבע הוא, שבמקום בו החוק נותר על כנו - אז אין שום חוכמות. על כל עבירה, ותהיה זו העברה הקלה ביותר – הרישיון נשלל, הרכב מאופסן על חשבון בעליו, עד להכרעה בבית המשפט. בינתיים שייסעו בתחבורה ציבורית.
המדינה תבין שתשתית כבישי אופניים נפרדת ומקבילה לכל הכבישים בארץ, ושדרוג אמיתי של תשתית הרכבות והאוטובוסים, היא משימה לאומית שצריכה לבוא לפני כל מחלף או רמזור חדש.
כשנוכל לעלות על האופניים לרכיבה קצרה (או ארוכה למי שמתחשק) עד לתחנת הרכבת הפרברית או הבין עירונית ונדע שהיא תגיע בזמן, ושאפשר יהיה
אם במקום העבודה תחכה לנו מקלחת ותנאים לאחסון האופניים, מי מאלה המסוגלים לעשות זאת יעלה על הדעת בכלל להיכנס למכונית?
אבל הנקודה העקרונית היא, האם אנו מוכנים באמת לשלם את המחיר? והאמת היא שכנראה שלא. זה עניין של תרבות, ובתרבות שלנו – חייבים להודות - יש דברים שחשובים לנו יותר מחיי אדם.
אתן לכם דוגמה נוספת. אין לי ספק שהדיבור בנייד, גם עם דיבורית, בתוך המכונית - עולה בחיי אדם. אין כיום דבר שמשיח את תשומת לב הנהג יותר מהסלולרי. החיוגים, האס.אם.אסים, השנייה שבה אתה לוחץ כדי לקבל שיחה, וכמובן הדיבור עצמו – כל החיבור הזה בין שיחה סלולרית לנהיגה במכוניות עולה בחיי אדם, ואני משוכנע שבהרבה חיי אדם. האם אנו מוכנים לשלם את המחיר ולהחליט שבישראל אסור לנהגים לדבר בסלולרי, נקודה? רוצה לדבר, עצור במקום מותר ודבר.
היום אני מוכן לשלם את המחיר, למה לחכות?
נא להמתין לטעינת התגובות
