שני דברים הרגו את קצב - היצר והכבוד

משה קצב לא שיתף פעולה עם הטרגדיה שלו. כלא את רגשותיו, אצר את דמעותיו. פשוט ישב שם חסר אונים וישע, בדיוק כמו א' וכמו ל'

בן כספית | 1/1/2011 10:42 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
היצר, והכבוד. שני אלה הרגו את משה קצב. היצר, שהפך אותו למכונת מין מניפולטיבית, כוחנית, שיכורת עוצמה, חסרת מעצורים. הכבוד, שאילץ אותו לחזור בו ברגע האחרון מעסקת הטיעון. הוא לא יכול לשאת את העובדה שייאלץ לעמוד שם, באולם המשפט, ולהודות שניהל באופן שיטתי יחסי מין עם נשים שאינן אשתו. הוא? הנשיא השמיני? פאר העדה הפרסית? האיש שבא ממעברת קריית מלאכי והפך לאזרח מספר אחת? שהוא יודה שבגד באשתו? לא ולא.

לו היה קצב מוחל על כבודו ומקבל את עסקת הטיעון, איש מאיתנו לא היה זוכר היום את שמו. הוא היה נענש בעבודות שירות ומתפוגג לאלמוניות בקריית מלאכי. במקום זה, הפך קצב לעבריין המסוכן ביותר שניפקה הפוליטיקה הישראלית מעודה. הנשיא האנס הראשון. עבריין מין סדרתי. האיש שהתרגל למטוסים נשיאותיים, פמליות, כיבודים ומשמר כבוד, וצריך עכשיו להתחיל להתקין את עצמו למשמר מסוג אחר לגמרי. משמר שלא ישמור עליו מפנינו, אלא עלינו (ובעיקר על נשותינו) מפניו.

הכרתי אותו מקרוב. כפוליטיקאי. לעיתונאים היה חביב. לשונו הייתה כבדה, אבל חושיו מחודדים. הימים בהם התמודד על הנשיאות היו ימיו הגדולים. אף אחד לא ספר אותו. שמעון פרס נחשב למנצח הצפוי והבטוח, אבל קצב המשיך לכתת את רגליו במסדרונות משכן הכנסת, לקושש קולות, לסגור סגירות. הוא ידע שינצח. הוא היה היחיד שידע שינצח. אתמול, על פי פרצופו, הוא ידע שיפסיד. הפעם, הוא לא היה היחיד שידע. ההימור הגורלי של קצב נכשל, ובגדול. הוא היה קונה עכשיו את עסקת הטיעון ההיא במחיר כפול ומכופל, אבל היא איננה.

ריח הרשעתו של הנשיא השמיני היה, כך אנחנו מגלים עכשיו, מרוח על קירות אולם המשפט, מקצה לקצה, כמעט מהרגע הראשון. הדלתיים הסגורות מנעו מהתחושה הזו לחלחל החוצה. אבל הרכב השופטים, בראשותו של ג'ורג' קרא, האמין למתלוננות ולא האמין לקצב. מהרגע הראשון. האמונה הזו לא צמחה מתוך כימיה בינאישית, אלא מהעדויות התומכות, העדויות הנסיבתיות ומעל לכל - הגרסאות המתחלפות והשקרים של הנשיא לשעבר ועדיו. הן יצאו דוברות אמת. הוא יצא שקרן סדרתי, אנס סדרתי ועבריין מורשע.
צילום: פלאש 90
משה קצב. הפך לעבריין המסוכן ביותר שניפקה הפוליטיקה הישראלית מעודה צילום: פלאש 90
מזוז מסמן וי

המנצח הגדול של האירוע העצוב אתמול, באולם 606 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הוא מני מזוז. היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, שחטף מכל עבר על התנהלותו בפרשה הזו, יכול לסמן לעצמו "וי" גדול. על פניו, הוא צדק בכתב האישום הראשון (בגין אונס), טעה בעסקת הטיעון וצדק בכתב האישום השני (שני סעיפי אינוס). ההימור שלו, בניגוד להימור של קצב, ניצח בגדול.

אבל גם הטעות של מזוז אינה טעות אמיתית. היא מינורית לגמרי. כשנסוג לעסקת טיעון קלושה לא יכול היה מזוז לדעת את תוצאת המשפט. אי אפשר לנבא איך הדברים יפעלו בבית המשפט. הראיות היו רחוקות

משלמות. גם העדויות. המעשים נעשו לפני שנים ארוכות, הנסיבות לא היו לגמרי ברורות, הליכה על כל הקופה הייתה עלולה להתגלות כהימור כושל ובעקבותיו, לו קצב היה מזוכה, היינו מסתערים כולנו על מזוז ותובעים את עלבונו, ועלבונה של המדינה.

לכן הלך מזוז לפתרון הקל של עסקת הטיעון. מדובר בשגיאה, אבל לא במחדל. למזלו של מזוז, קצב היה זה שהציל אותו מעצמו וחזר בו. הסוף ידוע. אפשר להגיד שמזוז היה אמיץ, אחר כך פחדן, ובסוף אמיץ. הסוף קובע. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז עשה, בפרשת קצב, את מלאכתו נאמנה. מבחן התוצאה מוכיח.

סוף סוף מסקרים אותו, כמו שתמיד רצה

משה קצב הגיע אתמול לאולם המשפט בשעה תשע בדיוק. האולם היה דחוס ומתוח. שתי שורות מושבים לפרקליטים, שתי שורות למקורבים ומשפחה, כל היתר לתקשורת. קצב נכנס, אבל לא ירד למטה לספסל הנאשמים, אלא נתקע למעלה, ליד הכניסה, ממתין לכניסת השופטים וצופה בהמון המסוקרן, הצמא לדמו, המצטופף לפניו. את גילה, הרעיה, השאיר בבית. כנראה ידע למה.

לפתע איתר את העיתונאי גדעון לוי, איש "הארץ". "בוקר טוב לך, גדעון לוי", קרא קצב לעברו. זו הייתה ברכה צינית. לוי נבחר להיות הסוקניק התורן של אתמול בבוקר. קצב לא ישכח את היום שבו ניצח בבחירות לנשיאות את שמעון פרס וחטף אחר כך מלוי אנלוגיה של האירוע לרצח רבין. מאתמול, האנלוגיה הזו היא צרתו האחרונה של קצב. לוי לא הגיב.

בתשע ושתי דקות נכנסו השופטים. אחרי שהתיישבו, פילס קצב לעצמו את הדרך למטה, אל ספסל הנאשמים. כעבור שעה, יבין כמה למטה הוא נמצא. הכי למטה שאפשר. בינתיים, עוד טיפח תקוות. הוא הביט סביבו. כמה אנשים. כשהיה נשיא, איש לא באמת התעניין בו. לא סיקרו את אמירותיו, ולא את מסעותיו, ולא את הגיגיו. זה הטריף אותו. הוא נהג להתקשר לעיתונאים ולדווח להם מה אמר, מה הוא חושב, מה הוא מתכנן. בדרך כלל לשווא.

קצב ייחס את זה לגזענות, לנקמנות התקשורת על שגירש את מחמל נפשה שמעון פרס, לעובדה שהוא תמיד יישאר האאוטסיידר, ההוא מהמעברה, זה שאין מה לקחת אותו ברצינות. והנה, פתאום, כמעט בן לילה, האולם דחוס ומלא, הפגנה קולנית למטה, ניידות שידור. אילו היו מקריאים את דינו של קצב באצטדיון בלומפילד, גם הוא היה מתמלא. סוף סוף מסקרים אותו, כמו שתמיד רצה.

צילום:אי-פי-אי
משה קצב עם עורך דינו ציון אמיר. בתשע ושתי דקות נכנסו השופטים צילום:אי-פי-אי
האם הוא מודע למעשיו?

מה עבר לו בראש שם, על ספסל הנאשמים, כשהשופט ג'ורג' קרא שלף את החוברת הלבנה והחל להקריא, ביבושת ובמונוטוניות, את פסק הדין? אולי התחרט על שלא שילם לה, לא' הראשונה, שזכתה לכינוי "א' מבית הנשיא", את מה שביקשה. היה נותן כמה לירות וגומר עם זה. או על זה שהזעיק את היועץ המשפטי לממשלה להתלונן על סחיטה, תלונה שהעניקה את הדחיפה הראשונה לכדור השלג הרדום שהחל את גלגולו האטי, אך הבלתי נמנע, למטה. עכשיו, בעוד השופט קרא מדבר, קבר הכדור הזה תחתיו את משה קצב, ולא נודע כי בא אל קרבו.

כמעט מהרגע הראשון ניתן היה להבין לאן זה הולך. אב בית הדין דחה, אחת לאחת, את כל טענות התביעה. לא תהיה הגנה מן הצדק, קבעו השופטים. ואחר כך, מתוך כתב האישום, הקריא השופט קרא ש"ההימור לחזור מעסקת הטיעון היה הימור כושל".
טוב כבר לא ייצא לקצב מהבוקר הזה. הוא היה מוטל שם, ממול, על ספסל הנאשמים, הדם אוזל מפניו, נשען על קיר העץ, עוצם מדי פעם את עיניו, לוגם מבקבוק המים, מחליף מבטים נוגים עם מקורבים, בני משפחה, פרקליטים. בתוך האולם היו נאשם אחד, שלושה שופטים, כמאה מקורבים ועיתונאים, ובחוץ מדינה שלמה, כולם ממתינים לשורה התחתונה.

אבל השופט ג'ורג' קרא לא התחשב. הוא המשיך להקריא, פרט אחרי פרט, אונס אחרי אונס, מעשה מגונה לצד מעשה מגונה, שקר בעקבות שקר, ביבושת, בפנים חתומות, בלי הבעות או הרמות קול או הדגשות, פשוט אותיות שמתחברות למילים שמצטרפות למשפטים שמרכיבים טלנובלה ביזנטית רוויית סצנות מין, קנאה וגם לא מעט אכזריות, סוג של "חיים שכאלה" לנשיא השמיני של מדינת ישראל, ואכן, חתיכת חיים.

עמוס אטינגר לא היה שם באולם המשפט שבו ריסק הרכב השופטים את אישיותו, אמינותו, גרסתו ומשפחתו של נשיא בישראל, לא היו גם רחמים. הבטתי בו, די מקרוב, ולא יכולתי שלא לחמול עליו מעט. האם הוא מודע למצבו? האם הוא מודע למעשיו? האם הוא באמת מאמין בחפותו?

את אומרת לא? בסוף תגידי כן

משה קצב הוא תוצר של תפיסת עולם פרימיטיבית, כוחנית, שעליה התחנכו כאן דורות. תפיסת עולם שרואה בגבר את הצייד, ובאישה את הטרף. הסוף ידוע, הטרף ייפול בידי הצייד, ככה זה צריך להיות, זו דרכו של עולם. את אומרת לא? בסוף תגידי כן. כל הדרכים כשרות, כל האמצעים גם. שיקול הדעת הוא של הגבר ותפקיד האישה הוא לרצותו. משה קצב לא היה היחיד שנהג כך, כמותו עשו מנהיגים, גנרלים, פוליטיקאים, שועים וגם פשוטי העם.

אלא שהזמנים השתנו, יחד איתם גם הכללים. יש כאלה שהבינו והפנימו, ויש כאלה שלא. קצב, שיכור כוח ותהילה, המשיך במנהגיו. הם תוארו אתמול בפירוט על ידי השופט קרא. יכול להיות שהוא חי בסרט משלו? שהוא בכלל לא מבין במה היה לא בסדר? שמבחינתו, מעלילים עליו עלילת דם שפלה? שהוא מסוגל לעבור בדיקת פוליגרף בהצלחה? כן. יכול להיות. עבריינים מסוגו של קצב בונים לעצמם מציאות מעוותת. הם משחקים בה תפקיד שנתפר במיוחד עבורם. כל מי שמערער עליו, הוא אויב העם.

אתמול אחרי הצהריים, כשאני עדיין תחת רושם ההרשעה החמורה, אבל נאבק גם במידה זעירה של רחמים, שוחחתי עם אחת המתלוננות נגד קצב. "אתה לא מבין באיזה היי אני", היא אמרה לי, "אתה לא מבין איזה איש זה, איזו רמת מניפולטיביות יש בו, איזו מהות שקרית, כמה הוא רקוב, איך הוא התעלל בי, בכולנו. לא פגשתי איש כזה, רוע כזה, כל ימי חיי". אחרי השיחה הזו, חלפו גם הרחמים. משה קצב קיבל אתמול בבוקר את מה שהגיע לו. נעשה צדק בישראל.

השופטים לא הסתפקו בצדק. הם גם סובבו את הסכין. אופיו של קצב נותח ונחתך מעל דוכן השופטים. שקריו, המניפולציות שלו, אמינותו הירודה, הקורים שהיה טווה סביב קורבנותיו. כמו עכביש הוא פעל, בשקדנות, בפעלתנות, באכזריות, טווה את הקורים סביב הקורבן, מצץ ממנו את לשדו והשליך אותו מעבר לכתף.

קול גדול של צהלה המונית

מבזה לא פחות הייתה האמירה המפורשת של השופטים, לפיה קצב עצמו לא העז לחפור לעצמו קו הגנה שני וגרסה חלופית שבמסגרתה יודה ביחסי מין אבל בכאלה שנבעו מאהבה או מהסכמה, ולא מאונס. הוא השאיר לפרקליטיו את המלאכה הזו. והם, בכפל לשון, לא מצמצו לפני שהשתמשו גם במחפורת הזו, במאמץ לחסום את ההרשעה. אבל השופטים לא הסכימו לקנות את זה. לא ברמה העקרונית, ולא במישור העובדתי. מוסרית, קצב היה צריך לבחור עמדה ולהילחם מתוכה. לא לדלג בין העמדות. באחת הוא מתבצר, בשנייה פרקליטיו.

הסטארט-אפ הזה, לפיו הנאשם אומר שהוא חף מפשע ולא נגע במתלוננות מטוב ועד רע, ופרקליטיו אומרים שהוא אכן שכב איתן, אבל לא עבר עברה, ולכן הוא רק שקרן, קרס אתמול בבית המשפט לנגד עינינו. ובדין הוא קרס. אף שהשופטים הדגישו כי גם אילו היו מקבלים את השיטה העקרונית, לא היו קונים אותה מבחינה עובדתית. "המשפט אמור היה לשלוט בנאשם, ולא הנאשם במשפט", אמר השופט קרא, "הוא לא יכול לקפוץ מטענה לטענה על פי כיוון הרוח הנושבת".

בשעה עשר ושש דקות, שעה אחת בדיוק אחרי שהחל להקריא, הכריז השופט ג'ורג' קרא את פסק הדין באישום הראשון: מצאנו את הנאשם אשם בשני מעשי אינוס ובמעשה מגונה בכוח. קול גדול של צהלה המונית נדחק מבעד לחלונות האטומים, קולה של ההפגנה שהתגודדה בחוץ.

הסעיף הזה בישר את קצו של קצב, אבל זה לא היה הסוף. בעודו ממשיך להאפיר, חסר אונים, על מושב הנאשמים, המשיך השופט קרא לקרוע אותו. ללא מורא וללא משוא פנים. כל מתלוננת בתורה. הנה ל', שקצב נהג לחבק אותה, להניח את ראשו על צווארה ("בגלל הפרשי הגובה ביניהם", טענו פרקליטיו), וגם "לרחרח את צווארה", גם היא זכתה ביומה בבית המשפט. כשנשאל קצב במהלך עדותו בבית המשפט אם אכן רחרח את ל', הוא השיב (השופט קרא הדגיש כי תשובה זו הושמה בפיו על ידי פרקליטו) ש"אני נושם לפעמים". אתמול , מול הקראת פסק דינו, הוא נשם הרבה פחות.

כוחות האופל

אי אפשר היה שלא להביט בו אתמול, לאורך 90 הדקות שבהן נמשכה הקראת פסק הדין. אולי הוא היה עייף מדי, אולי מפוכח מדי, אבל משה קצב לא שיתף אתמול פעולה עם הטרגדיה שלו. כלא את רגשותיו, אצר את דמעותיו, לא מחה ולא נלחם, לא צעק ולא נדהם, פשוט ישב שם חסר אונים וישע, בדיוק כמו א' וכמו ל' וכמו ה' וכמו רבות אחרות שלא נכללו בכתב האישום, וקיבל את הדין בשתיקה.

גיבור טרגי, מותש, מובס, חייו אוזלים מפניו בקצב ההרשעות והאישומים, האיש שהתקבל בכל העולם בכבוד מלכים ועכשיו מוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ, הילד שגדל במעברת קריית מלאכי, פרץ החוצה נגד כל הסיכויים, הפך לראש עיר, חבר כנסת, שר ונשיא, ועכשיו עושה את כל הדרך הזו בחבטה אחת גדולה בחזרה לקרקע. מי שהיה פאר גאוותה של העדה הפרסית בישראל, ייזכר בהסטוריה כקצב מקריית מלאכי.

הכדורגלן אבי כהן, כדורגלן ענק ואיש טוב, הלך לעולמו השבוע. במותו לא ציווה לאחרים את החיים. משפחתו של כהן כמעט חתמה על טופס הסכמה לתרומת איבריו של הכדורגלן. היא כבר הביעה את הסכמתה לעשות כן. מתאמת ההשתלות של איכילוב יצאה רגע להביא את הטופס ולהזעיק את מנהל בית החולים כדי שיוסיף את חתימתו. אל תוך הרגע הזה, בדיוק לתוכו, נדחסו כוחות האופל.

ראשונה הגיעה שיחת טלפון מאלון קפלן, שהיה פעם כדורגלן מכבי תל אביב ואחר כך חזר בתשובה ונעלם במעמקי השחור. הוא אמר לתמיר כהן, הבן השכול, שלא יחתום על הטופס. "אתה רוצח את אבא שלך", הזהיר קפלן. אחריו הגיעה חבורת אברכים מישיבת "שובו בנים". ישיבה של חוזרים בתשובה קיצוניים, שהסתבכו לא מזמן בפרשת חטיפה מוזרה של הרב ומנהיג הישיבה אליעזר ברלנד. האברכים הללו התגודדו סביב משפחת כהן והצהירו בקול גדול ש"הרב ברלנד" מודיע שאבי כהן יקום לתחייה על רגליו בעוד שבוע ושמי שתורם את איבריו בעצם רוצח אותו.

צילום: יונתן שאול
הלוויתו של אבי כהן. ''יקום לתחייה'' צילום: יונתן שאול
ואז הגיע הרנטגן

המעורבות המשיחית הנמרצת הזו הייתה שיאו של שבוע עמוס רבנים, לחשנים, עושי כשפים ורנטגניסטים למיניהם, שנהרו לאיכילוב כדי לפזר את מרכולתם השרלטנית על משפחה מוכה וחבולה.
אין בלבי דבר ומחציתו על משפחת כהן. היא זכאית להחלטתה ואין אנו יכולים לשפוט משפחה במצב כזה. מי שצריך לכעוס על כל ה"רבנים" הללו הוא תמיר כהן בעצמו. הם אלה שמנעו ממנו לעשות את המעשה הנכון, מעשה שהוא כבר החליט לעשות.

האלמנה דורית עוד ניסתה להציל את המצב וזעקה כמה פעמים שלא מעניינים אותה הרבנים ולא האברכים וצריך לתרום את האיברים של אבי'לה כי ככה הוא רצה, וכי הוא חתם על כרטיס אדי, וכי הוא חלם שכל הכדורגלנים בישראל יילכו בעקבותיו ועשה נפשות למצווה הזו. אבל כוחה של דורית כשל.

עושי הכשפים הקיפו את המשפחה, ניצלו את האובדן, את התשישות, את המבוכה, ומנעו משבעה מושתלים פוטנציאליים את החיים. אנשי איכילוב, שלא היו ערים בהתחלה למתרחש, כבר הודיעו למרכז ההשתלות וכבר החלו לזמן את המושתלים הפוטנציאליים, כשהתברר שהמשפחה שוקלת מחדש. מדובר בטרגדיה. הייתה שם עוד משפחה, באיכילוב, באותה קומה שבה אושפז כהן, גם שם היה מדובר במוות מוחי של אישה, גם שם שקלה המשפחה לחתום על תרומת האיברים, ואז הגיע הרנטגן.

הוא הגיע במסוק, שאותו מימן, לדברי אנשיו, אחד האוליגרכים הישראלים המוכרים ביותר לכולנו, הוא בא במיוחד מהצפון כדי להעניק ברכה לכהן, והם דרשו בשמו שיותר לו לנחות במנחת המסוקים של בית החולים. לא התירו לו, כי המנחת סגור ונפתח לעתים נדירות מאוד, רק כשמדובר בפציעות חמורות וקשות ובטייסים שמתורגלים לנחות שם.

הטרגדיה של כהן הייתה יכולה להפוך למנוף של חיים

הרנטגן הגיע בכל זאת. הובטח לו שמכונית מיוחדת תיקח אותו משדה דב היישר לחניון ההנהלה של בית החולים ומשם במעלית מיוחדת ישר למחלקה, שיוכל לברך וללכת. אבל הרנטגן העדיף הצגה מלאה, כולל הקניון הצמוד והלובי, וכל מצלמות הטלוויזיה והמיקרופונים והעיתונאים, עד שהגיע לברכה עצמה, ואז המשיך במחלקה.

וכשחלף על פניה של החולה ההיא, שהייתה על סף מוות מוחי בעצמה, הכריז בפאתוס גדול "צריך לעשות לה ניתוח", ובכך הקיץ הקץ על מאמצי השכנוע לתרומת איברים. כמובן שניתוח לא היה, כי לא היה יכול להיות, כי האישה מתה מוות מוחי, כבר אמרנו, וכעבור כמה שעות, בדיוק כמו אבי כהן, המוות המוחי הפך לתעודת פטירה. וכך נמנעו החיים מ-14 בני אדם.

"זה מוציא מהדעת", אמר לי שלשום רופא בכיר העוסק בתחום, "זה לא רק האנשים שלא קיבלו איברים והחיים שנמנעו מהם, זו גם ההצהרה. אילו אבי כהן האיש, המותג, האגדה, היה תורם את איבריו, כפי שרצה, זה היה עושה שירות אדיר לנושא בציבור הישראלי".

גם כך האמונות הטפלות והקמעות והחששות עושים שמות בעסק הזה אצלנו, ישראל מפגרת מאוד אחרי העולם הנאור בתחום, והטרגדיה של כהן הייתה יכולה להפוך למנוף של חיים עבור הרבה אנשים. לאקט הצהרתי של חינוך, שהיה מכניס את כהן ואת משפחתו לפנתיאון. זה היה גם מסייע מאוד ליציאה מהאבל ומתחושת החידלון.

אביו של מישהו שנפגע בתאונת אופנוע זהה ומת מוות מוחי ותרם את איבריו דיבר שלשום ברדיו, והסביר עד כמה העובדה שאנשים רבים מסתובבים חיים ואף שומרים על קשר עם המשפחה בזכות הבן שנהרג מפיחה בהם תקווה ומסייעת להם להמשיך. ובמקום זה, נותרה משפחת כהן עם האזהרה של אלון קפלן ועם האברכים מ"שובו בנים" ועם שאר האצטגנינים. כל כך עצוב, כל כך חבל.

אלן שיבר
אבי כהן. ''כל כך עצוב, כל כך חבל'' אלן שיבר
השפיות הולכת ומתרחקת מאיתנו

עדת הקנאים החשוכים הזו, שבסביבותיה חגים תמיד גם כל עושי הכשפים, הלחשים והרנטגנים, גוררת אותנו לתהומות. אסור להאשים את כל הדתיים, או החרדים. להפך. תורת ישראל מכירה בצורך להציל חיים, רובם המכריע של חובשי הכיפה מגויסים לנושא, גם חלק גדול מהחרדים יודעים ומבינים. הבעיה במקומותינו שהעסק תמיד מתיישר לפי הקיצונים. כך בכל הקשור לעצמות שמתגלות בכל מיני אתרי בנייה, שם תמיד כולם יסורו למרותו של איזה רב בשם שמידל, וכך בנושאים רבים אחרים. הקול המתון נעלם, השפיות מתפוגגת, כולם מרכינים ראש אל מול הקיצוני שבמתלהמים. הם בסוף מנצחים.

מזעזע אותי בכל פעם מחדש לחשוב כמה שועי עולם, טייקונים ומנהיגים לא זזים מטר בלי הכשפים והלחשים של האנשים האלה, דוגמת הרנטגן, משקיעים בבנקים זרים, קונים ומוכרים, הכל על פי עצת הרב, שעצר רגע אחד ליד מיטה של חולה שלא הכיר ולא ראה ולא ידע ולא שמע, הכריז שצריך לעשות לה ניתוח, ונעלם. יחד איתו נעלמה גם התקווה של שבעה חולים, ושל כולנו. התקווה שיום אחד יהיה כאן מקום נורמלי, שפוי, שמתנהל על פי אמות מידה ריאליות וערכים אוניברסליים, היום הזה הולך ומתרחק מאיתנו.

ביום רביעי השבוע, בצהריים, הגיע ראש הממשלה בנימין נתניהו להופעת אורח נדירה וחפוזה במזנון הכנסת. מאז נבחר לתפקידו מיעט מאוד ביבי לרדת למזנון. הפעם הייתה לו, כנראה, סיבה מיוחדת. יועץ התקשורת הפורש שלו, ניר חפץ, המתין לו שם ליד אחד השולחנות. נתניהו בא, התיישב, התחרט, ניגש לאזור הגשת המזון כדי לבחור לעצמו משהו לאכול, התחרט שוב, חזר לשולחן, התיישב מול חפץ, במאמץ מודגש להפגין קרבה, אינטימיות ועסקים כרגיל, ואחרי דקה וחצי הלך. מתברר שגם כשהם רוצים לעשות פוזה של משהו, זה לא ממש מצליח להם.

עכשיו הלכו גם חפץ, וגם היועץ הפוליטי שלום שלמה, וגם העוזר וכותב הנאומים צחי גבריאלי. ראיתי השבוע, במקרה, את אחד מהם בתל אביב. הוא נראה כאילו הצעיר ב-20 שנה , או כאילו אראלה ממפעל הפיס התקשרה אליו. חיוך רחב, עיניים מאירות. כך הם תמיד נראים. האנשים שנפלטים מסביבתם של שרה ובנימין נתניהו לעולם ייראו כמו ניצולים. האנשים כבר ראו את המוות בעיניים, אבל הישירו מבטם ויכלו לו. אין כאן ציניות, אין כאן הגזמה. זו סיטואציה שחוזרת על עצמה בכל פעם באותה עוצמה ובאותה רמת דיוק. כמו שאחד מהם (שדווקא עובד עדיין אצל נתניהו) אמר, שוב, השבוע: "כל מה שיוצא מהלשכה הזאת לתקשורת, זה בסביבות אחוז אחד של מה שקורה שם באמת".

נמשכות המהומות

עכשיו הגיע תורו של גיל שפר. כל מי ששואל גיל מי, צריך להירגע. לא מדובר בפראייר. כן, הוא מקורב (מאוד) לשרה, אבל לא זו הסיבה האמיתית שבעטיה מונה לתפקיד ראש הלשכה. שפר הוא אדם מוכשר, מקצועי ומנוסה. גם הערמומיות לא זרה לו. הוא מפלס את דרכו בביצת התככים הירושלמית וגם הארצית כבר שני עשורים. היה בשוק הפרטי, היה במגזר הציבורי, היה האיש הכי קרוב לאורי לופוליאנסקי והחזיק בשמו את העיר (שהיא גם הבירה).

מכיר את השטח, מחובר למישור המוניציפלי, והכי חשוב, מכיר מצוין את ביבי, מכיר לא פחות מצוין את אשתו, נראה כשיר להחזיק את התיק הנפיץ הזה, כפוי הטובה הזה, הבלתי אפשרי הזה, ממנו אדם חי עוד לא חזר. מצד אחד, אלה חדשות טובות לנתניהו. מי יודע, אולי שפר עוד יצליח אפילו להנהיג משטר של ישיבות סגל מדי בוקר, בהן יחולקו התפקידים וילובנו הנושאים (אצל נתן אשל לא היה דבר כזה מעולם. לא היה צורך בו. הסגל היחיד של אשל הייתה הגברת נתניהו).

מצד שני, נתן אשל עדיין שם. ועוד בתואר של "ראש הסגל". מה שאומר שהדיווח השוטף לבוס האמיתי בלשכת ראש הממשלה ימשיך לזרום בזמן אמיתי והשליטה ממרחק של הגברת נתניהו בלוח הזמנים של בעלה, במפת המוזמנים וברשימת הנושאים לא תיחלש.

ברקע, נמשכות המהומות. ביום רביעי פורסמה במעריב פרשת הפוליגרף הפרטי של היועץ לביטחון לאומי עוזי ארד. זה לא היה הפוליגרף היחיד שם. עיתון כוויתי פרסם אתמול שהייתה בדיקת שב"כ, שכללה פוליגרפים בין בכירי הלשכה באשר להדלפות, ונמצאים מדליפים. יש גם בדיקה חמה של מבקר המדינה באשר למשרות האמון בלשכת ראש הממשלה (דבר קיומה פורסם לראשונה במעריב), גם היא נפיצה. לינדנשטראוס כבר ביקש הבהרות באשר ללא מעט משרות בלשכה, ביניהן זו של נתן אשל, וגם זו של ניר חפץ. כך שבינתיים הכל בסדר, אבל הסערה האמיתית בדרך.

השבוע שוב ניצל נתניהו מהפרסומים המביכים האלה (הפעם לא פרצה שריפה בכרמל, אלא רק ברכבת, אבל משה קצב נטל לעצמו את סדר היום), אבל גם הוא יודע שלא לעולם חוסן. מבחינת גיל שפר, המשימה היחידה היא לצאת מקן הקוקייה שעליו הופקד בחתיכה אחת, ועל הרגליים. כל דבר מעבר לזה, ייחשב הישג היסטורי נדיר.

צילום: משה מילנר, לע''מ
נתניהו ומנהל לשכתו החדש, גיל שפר. ''הערמומיות לא זרה לו'' צילום: משה מילנר, לע''מ
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/channel_news/pulitic_news/ -->