שמונה השנים של דגן: עשה הרבה, טעה מעט
אזרחי ישראל חייבים לראש המוסד לשעבר הרבה יותר משהיו רוצים לדעת. הישגו הגדול: עיכובה האדיר של תוכנית הגרעין האיראנית
זה היה "סטנדינג אוביישן" (תשואות סוערות, בעמידה) חסר תקדים למקום ולמעמד. אם היה אפשר, היו צריכים אתמול בבוקר שבעה מיליון אזרחי מדינת ישראל לעצור הכל, לעמוד ולמחוא כפיים אף הם. אזרחי ישראל חייבים לאיש הזה הרבה, הרבה יותר מכפי שהם רוצים לדעת. על מעלליו לא יוכלו ללמוד בדורות הבאים, לא יוכלו ללמוד עליהם אף פעם. הוא לא חף מטעויות, שגיאות ומחדלים, אבל האמרה "מי שלא עושה לא טועה" מעולם לא הייתה מדויקת יותר. דגן עשה המון, השיג הרבה, ושגה, יחסית, מעט מאוד. הישגיו היו רבי משמעות, טעויותיו זניחות יחסית. תודה לך, מאיר דגן.
דגן האמיתי רחוק מאוד מתדמית הקילר, זולל הערבים צמא הדם שקנה לו במהלך השנים. כן, הוא היה לוחם עז נפש במיוחד, שנפצע פעמיים ומאז לא יכול לכרוע ברך ולא מסוגל להתכופף, ולכן הוא באמת לא מתכופף מול אף אחד. גם כשצריך להרים את הקול, גם כשצריך לעשות את זה מול הדרג הרם ביותר, גם כשצריך לעקור הרים ולטחנם זה בזה כדי להבהיר את הסכנות, הסיכונים והקטסטרופות אליהן עלולה להיגרר המדינה בימים הבאים, דגן היה שם.
בפסגת הישגי הקדנציה של דגן במוסד נמצא לוח הזמנים: ב2003- העריך המודיעין הישראלי שלאיראן תהיה פצצה ב,2007- בשנת 2007 ההערכה דיברה על .2009 בשנת 2008 ההערכה הייתה 2010 והנה הגענו ל2011- ואין פצצה. יותר מזה, דגן עצמו אמר בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת שהפצצה האיראנית תגיע רק באמצע העשור, קרי .2015 וגם זה, אומרים גורמים מודיעיניים, יקרה רק אם העולם וישראל לא יעשו בשנים הקרובות כלום. פוטנציאלית, המשך הפעילות הנמרצת, הגלויה והסמויה, נגד תוכנית הגרעין האיראנית יכולה לגרור אותה הלאה, לכיוון סוף העשור.
במילים אחרות, עד כמה שזה נשמע מעורר תקווה ואופטימי, הפצצה האיראנית מתרחקת יותר ממתקרבת, הבעיות של איראן בדרך אליה נערמות, ההערכה בסוף שנות התשעים שבעשור הראשון של המילניום תהיה לאיראן יכולת גרעינית התבדתה. זהו הישג מזהיר.
דגן היה קרוב מאוד לפספס את תפקיד ראש המוסד. הוא שימש מנהל יום הבחירות של הליכוד ב-2001 מה שהפך את המינוי לבעייתי. הוא ישב בבית בצפון וצייר, ממתין להחלטה של ראש הממשלה הטרי אריאל שרון, שבוששה להגיע.
הוא היה מתוסכל. הוא ידע ששרון מתלבט אם לתת לו את המפתחות לגוף הכי רגיש שישראל מפעילה בעולם. שרון לא היה בטוח שיש בדגן את כל מה שצריך כדי להשתמש נכון במפתחות האלה, ולא להבעיר את השכונה כולה.
היום, שמונה שנים אחרי, שרון כבר לא יכול לדעת אבל דגן ענה על הציפיות הכי גדול שרק אפשר. לא רק שהוא לא הבעיר את השכונה, הוא בילה חלק ניכר מזמנו במאמץ לוודא שאחרים לא יבעירו אותה. הוא המשיך את המאמץ הזה עד הרגע האחרון.
תפיסת העולם שלו מורכבת. כן, הוא חסיד גדול של לוחמה זעירה. שרון אמר עליו לא מעט פעמים שהוא מומחה ב"להפריד את ראשו של הערבי מגופו," אבל הפולקלור הזה עושה לו עוול.
דגן יודע להרוג מחבלים, אבל נרתע ממלחמות. בשיחות סגורות סיפר פעם שהוא השתתף ביותר מדי מלחמות ונפצע יותר מדי פעמים, וישראל צריכה לצאת למלחמה רק אם תוקפים אותה או אם החרב מונחת על צווארה, ו"הלהב מתחיל ללחוץ על העורק הראשי".
בימים אלה, בעולם הזה, יציאה למלחמה ושימוש בכוח צבאי על ידי מדינה עולים ביוקר, במחירים כבדים מדי, שעולים אלף מונים על הרווח הצפוי. בישיבה הממשלה בה נפרד מהתפקיד פנה דגן לראש הממשלה נתניהו ואמר לו שהוא מקווה שיידע להצעיד את המדינה לשלום וביטחון. דגן אמר את המילים האלה, על פי עדותו, בתקווה ובתפילה אמיתית.
כדי לדעת עד כמה הרכבה האנושי של לשכת ראש הממשלה מסוכן לביטחון המדינה לא צריך את הפרסומים האחרונים, הטריים, על "חקירת השב"כ" בעניין ההדלפות מהלשכה. מספיק להציץ באנשים.
הזעקה הראשונה לבדוק את כולם בפוליגרף הושמעה זמן קצר מאוד לאחר כניסת בנימין נתניהו לתפקידו על ידי היועץ לביטחון לאומי עוזי ארד, ופורסמה בכותרת ראשית ב"מעריב." מאז חזר ארד על ההצעה הזו בכל הזדמנות.
לפני כשבועיים פורסם כאן הסיפור המוטרף על הפוליגרף הפרטי שארד ארגן לעצמו, לאחר שנחשד בהדלפה על ידי הבוס שלו נתניהו. את הפוליגרף ערך ארד בביתו, כשהוא מנסח את השאלות, ואחר כך עוד דרש שהמדינה תשלם את החשבון. היא לא שילמה, הוא שילם, ועוד חטף דוח ביקורת קטלני פנימי של המשרד.
אגב, כדי לא לעשות עוול עם האיש (הוא הרי עושה מספיק עוולות לעצמו), צריך להוסיף שבכל בדיקות הפוליגרף - הפרטיות והממלכתיות - הוא מנוקה מכל חשד של הדלפות.
אז מה קרה שם? זה פשוט: הייתה הדלפה (ל"הארץ") של פרטי המפגש בין נתניהו לנשיא רוסיה מדבדב. ההלדפה כללה חומרים רגישים. נתניהו זעם. הוא שאל את כל שותפי הסוד אם יסכימו להיבדק בפוליגרף. ארד, כרגיל, התנדב להיבדק ראשון. לא הייתה בדיקה. כעבור כמה חודשים שוב הדלפה, הפעם של שיחת טלפון בין נתניהו לראש הממשלה הרוסי פוטין.
נתניהו רתח. הוא פנה לעוזי ארד ושאל אותו, "מדוע אתה ממשיך לדבר עם העיתונאי הזה"? לארד קפץ הפיוז, הוא רץ לאותה בדיקת פוליגרף פרטית, אבל לא ידע שבינתיים מתקיימת חקירה סמויה של השב"כ, בהוראת ראש הממשלה, סביב ההדלפות מהלשכה. לו ידע, היה ממתין ארד לתור הפוליגרף הממלכתי שלו, וחוסך אלף שקל ולא מעט בזיונות, אבל ארד בדרך כלל לא ממתין.
אתמול היתמם נתניהו וטען שלא מסר רשימת נחקרים אלא רק ביקש לבדוק את ההדלפות, ולא הוא קובע מי ייחקר ומי לא. המציאות מורכבת יותר. מכיוון שהוא דרש בדיקת הדלפות מסוימות, ברור שיש לאותן הדלפות שותפי סוד מסוימים, ואת זהותם צריך נתניהו עצמו להעביר.
מדובר בכל אנשיו: ארד וצבי האוזר והמזכיר הצבאי יוחנן לוקר ויועץ התקשורת ניר חפץ, ואולי גם "ראש הסגל" נתן אשל ואחרים. לשכת היועץ המשפטי לממשלה הבהירה אתמול שהחקירה של השב"כ לא כללה האזנות סתר, אבל על פי כמה מקורות היא כן כללה העברת פלטי שיחות ומסרונים. בסופו של דבר, על פי פרסום רשמי, נוקו כל אנשי הלשכה מחשד ההדלפה. אז מי הדליף?
המציאות, שוב, מורכבת יותר. הם נוקו מהדלפה בדיוק כמו שכל בכירי צה"ל נוקו ממסמך הרפז. מישהו היה צריך להדליף את זה. על פי כמה מקורות, אחד הנחקרים "לא יצא טוב" מהפוליגרף. הממצאים לא היו חד-משמעיים, אבל מצבו של הנחקר הזה היה מסובך. עם זאת, כל מי שבודק בארכיונים ובזיכרון ימצא שמעט מאוד פעמים מצליח השב"כ, או המלמ"ב, לאתר מדליפים באמצעות פוליגרף או חקירות מהסוג הזה. מדובר באמצעי מיותר, יקר, שמצריך אנרגיה וכוח אדם משירות הביטחון הכללי, ויתרונותיו קטנים בהרבה מחסרונותיו.
עכשיו גם בנימין נתניהו יודע את זה. הוא היה יכול לחסוך הרבה דם, יזע, דמעות, הדלפות וכסף, אם היה פשוט מרכיב לשכה נורמלית, מביא אנשים טובים, כאלה שלא מסתכסכים, לא מסוכסכים, לא חותרים ולא מדליפים אלא פשוט עושים את העבודה הקשה למען הבוס שלהם והמדינה בלי קשקושים ועניינים. אבל הוא, כנראה, מעדיף פוליגרף.
