ירושלים, כמו ישראל
כמו במדינה כולה, גם בעיר הבירה שלה נשכח לגמרי שהיומרה הציונית לא היתה רק לבנות כאן בית לעם היהודי, אלא גם חברת מופת
אם תרצו, היא פרחה במרחב שבין יוסי בנאי לישעיהו ליבוביץ'. הם, כמו רוב בני מחזורם, לא נשארו בירושלים אחרי הלימודים, אבל בזיכרונות שלהם נשארה עיר עם אופי שאין כמוהו בשום מקום אחר.
השכונות שעליהן סיפר בנאי הן היום חרדיות במובהק. האוניברסיטה היא עוד אוניברסיטה, ומתחמה המנוכר בהר הצופים אינו מצטייר באותו אור שזרח פעם מן המתחם בגבעת רם. ראש העיר ניר ברקת מנסה היום לשווק את ירושלים לחילונים דרך אירועי תרבות, הטבות לסטודנטים והקלות למי שיעביר אליה עסקי היי-טק.
אני מכיר את ברקת הרבה שנים, יש לו יכולת עשייה גדולה, אבל זה מאבק שנדון לכישלון. ירושלים היתה תמיד סמל לישראל כולה, והמחלות שדבקו בישראל ניכרות בה יותר מבכל מקום אחר. אי אפשר יהיה להטליא אותן בהקלות בארנונה למי שישכור משרד בהר חוצבים.
כמו בישראל כולה, גם בירושלים נשכח לגמרי שהיומרה הציונית לא היתה רק לבנות כאן בית לעם היהודי, אלא גם חברת מופת. נשכחה היומרה למקום שיהיה מרכז של חוכמה וערכים, ונשאר רק הדיבוק של "שלנו", והטינה והפחד ממי שאינו אנחנו, והוא קרוב ומאיים כל כך.
אולם הכדורסל במלחה הוא אחד המקומות החביבים עלי בארץ לשדר מהם, ואוהדי הפועל ירושלים הם מצחיקים ומטורפים כראוי. השיר החביב עליהם, פרט להתייחסויות ליו"ר מכבי ת"א שמעון מזרחי, הוא "תל אביב עולה באש". אני לא עושה עניין ממלים של שירי אוהדים, אבל זו התחושה שאני מקבל
" ירושלים" הפכה לשם קוד שרבים נושאים אותו אבל רק מעטים מכירים אותו באמת או מתייחסים אליו לגופו: הדבקים בירושלים השלמה, זו שלא תחולק עוד לעולם, כוללים בה את מחנה הפליטים שועפט, שכף רגלו של יהודי לא דרכה בו עשרות שנים.
באותה מידה, רוב אלה שמדברים על טיפוח הבירה לא עלו אליה כבר הרבה זמן לשתות משהו או לנהל ויכוח. גם ראש הממשלה, יליד ירושלים וראש הנושאים את שמה ברבים, עושה את סופי השבוע שלו בקיסריה.
כמו בישראל כולה, הפער בין הרטוריקה למציאות בירושלים הופך להיות בלתי נסבל. כל ישראלי יודע שבסופו של דבר השכונות הערביות סביב ירושלים יהיו חלק מהמדינה הפלסטינית, ושאין לנו לא נחלה היסטורית ולא חפץ בהן.
אבל המנטרה "יחלק את ירושלים" ממשיכה להיות הנשק האולטימטיבי בהכפשת היריב, האשמה בבגידה שאיש אינו יודע את פשרה האמיתי אבל אין נוראה ממנה. כמו בישראל כולה, הוויכוחים סביב ירושלים כבר מזמן לא מתנהלים במישור הריאלי והעובדתי אלא במישור הכעסים, הפחדים והמילים הריקות.
ירושלים תשתנה כשאנחנו נשתנה. כשהחלום ליצור פה מדינה שהיא אור לגויים, מופת מוסרי ואינטלקטואלי, יחזור למקומו הראוי ויחליף את האתוס הקורבני, המתבכיין והדווקאי שנשוב היום מהשלטון ומהשיח התקשורתי.
כשנחזור להתייחס לעצמנו כמו שירושלים של לפני ששת הימים מצטיירת בדמיוני: אמנם קטנה ומחולקת חלק משכונותיה מאויימות מאש צלפים ישירה מעבר לגדר, אבל גאה בעצמה, מכירה בכוחה וחסרת פחד.
נא להמתין לטעינת התגובות
