מחאת

ארץ חדשה: הפגנת הענק ששינתה את הכל

זה היה מפגן מרגש והיסטורי. בפינת קפלן-אבן גבירול, הרגישו הישראלים שכבודם עומד לחזור אליהם. ייקח כמה שייקח, אבל לאיש לא יעזור. הנחשול יטביע את כל מי שעומד בדרכו כי פשוט אין דרך אחרת. זיעה נגעה בזיעה, נשמת את בית השחי של שכנך ועדיין כולם חייכו. חיוך קטן ועגול. הסולידריות חזרה סוף-סוף?

מרדכי חיימוביץ, בלב ההמון בת''א | 7/8/2011 8:22 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
זה היה מפגן מפעים לב, חד פעמי, היסטורי. אופוריית אוגוסט שלא נראתה כמותה. מהמקום שלי ברחוב קפלן, אני רואה שחור, אבל לא שחורות. לא מאות האלפים הם הסיפור אלא הרנסנס של הרוח הישראלית. אמש, ב-22:00 בלילה, בפינת קפלן-אבן גבירול, הרגישו הישראלים שכבודם עומד לחזור אליהם. ייקח כמה שייקח, אבל לאיש לא יעזור. פשוט אין דרך אחרת.

צילום: יוגב אטיאס, ראובן קסטרו ורויטרס. עריכה: תמי בנימין
צילום: יוגב אטיאס, ראובן קסטרו ורויטרס. עריכה: תמי בנימין
צילום: יוגב אטיאס, ראובן קסטרו ורויטרס. עריכה: תמי בנימין

הנחשול יטביע את כל מי שיעמוד בדרכו. לא ייאמן מה שקרה שם. זיעה נגעה בזיעה, הבל פה התחבר להבל פה, נשמת את בית השחי של שכנך ועדיין כולם חייכו. חיוך מתון, קטן, עגול. לא של שיכרון חושים, לא של תרועת מנצחים אלא של תקווה.

העם ברחוב לא היה זקוק כלל לנואמים. איש הזין את רעהו. אנשים דיברו בחיבה זה אל זה. בזמן שאני רושם בפנקס שלי, ניגש מישהו וטופח לי על הכתף. סתם ככה כי אנשים אחים אנחנו. האם זאת תחילת שובה של הסולידריות?

ואחרי שאמרנו את תהילת ליל אמש - נא לא להיסחף. על השלט שלידי אמנם רשום 'ביבי הביתה - הדלק עלינו'. אבל המחוג המהפכני עדיין לא מראה 'פול טנק'. נכון שזה נראה ככדור שלג. נכון שאנשים שבאו בגפם לפני שבוע הביאו הפעם נשים, ילדים וחברים.
צילום: ראובן קסטרו
מאות אלפי המפגינים בתל אביב, אמש. צילום: ראובן קסטרו
פלסטר למחאה

נכון שראינו נציגים חדשים כמו 'הצופים', ההסתדרות, פורשי שירות הביטחון, אבל מי לא בא? הדתיים ואנשי הימין. אף כיפה לא ראיתי שם. וזאת לדעתי הבעיה העיקרית של המחאה - שעדיין לא יצרה דיאלוג אמיתי עם הפלחים האלה.

איך עושים את זה? ברוסיה הצארית פעלה 'נרודניה ווליה' ('רצון העם'). זאת הייתה תנועה אידיאליסטית שדגלה בטרור, אבל לא טרור אני בא להציע. הנרודניקים של שלהי המאה ה-19 דרשו בין השאר לחלק אדמה לאיכרים ומפעלים לפועלים.
 
כדי להכין את העם לשינוי שלטוני, כך האמינו, צריך לכתת רגליים וללכת לכפרים, לפרברים, לדבר עם האנשים. הרוטשילדים חייבים להיות קצת נרודניקים. אני יודע שברוטשילד גרה עכשיו כל הארץ. אבל למרות ה-30,000, ה-150,000 וה-250,000, לא היה דיבור עם האנשים. דיבור

אמיתי. ניסיון כנה לייצא את הלהט.
 
כל עוד רוטשילד לא יטה אוהלו בג'סי כהן או בשכונה ד', יישאר תמיד הסיכון שהמחאה תתפוגג. שתדבק בה הסטיגמה הבועתית, האשכנזית, הסקטוריאלית. מסע התעוררות מרוטשילד אל השכונות אפשר שיביא לפיוס חברתי, לאיחוי השסע העדתי, לגיבוש ההבנה שלהצבעה בקלפי יש מחיר במכולת.

ב-5 אחר הצהריים השדרה מתחממת. כל איזוטריה לגיטימית וכל אמירה ביזארית תקפה. "הם זונות ואני בוטה", אומר מזוקן שמצביע על האוהלים. "ומפקד האצ"ל לא קרא את ברנר", קובע אחר. מישהו חולף על אופניים לידי וזורק: "תרשום מהר, יש לך זמן עד ספטמבר" ותחנת רדיו אינטרנטית 'קול העם' מתחילה לשדר "כי המהפכה צריכה קול משלה" ועל אוהל אחד היה כתוב "ויוה לה רבולוסיון" והרגשתי כמו בהוואנה.

מחכה לגאולה

אני מתיישב ליד מאיר. בגלל מצוקת הדיור, הוא גר במאהל בדואי בירוחם. בא לרוטשילד ברגל, שבוע היה בדרך והלך רק בלילות. "למה באת? ", אני שואל, "כי נמאס לי להיות עבד", הוא עונה לי.

- למה אתה מחכה?

"לא למהפכה, לגאולה". בין האוהלים בולטת ההתייצבות של בני ה-50 פלוס. אני יודע שגיחה לרוטשילד היא טיול מרנין למוצ"ש ובכל זאת היה שם יותר מזה. ענת-חנה ודוד באו מהיישוב הקהילתי בת חפר. היא הייתה פה לפני שלושה ימים, החליטה שזאת לא המחאה שלה והסתלקה. אתמול חזרה.

"הבנתי שאני משקרת לעצמי, שאני חלק מכל זה". אני שואל מה זה "כל זה" וענת-חנה מהססת. "ערבות הדדית אני קוראת לזה", היא לבסוף משחררת. ודוד מחזק מהצד: "צריך לחזור לסולידריות. לא משנה שאני מסודר, אבל יש לי ילדים באוניברסיטה. הם לא צריכים להסתדר? ואני לא רוצה שיחפשו בית במקום אחר".

ברור שחלק מהדיבורים הם פוזה. שזאת שעתם של האנשים להיראות הוגים. אבל מה רע בגברת עם מגבעת א-לה דפני ליף שעוטה הבעה של מרקס ומדברת על חלוקת העושר? על הטי שירט של האיש באמצע השדרה כתוב 'המהפכה מתחילה בחינוך'. קוראים לו עדי רחים, הוא ראש המגמה לחינוך דמוקרטי בסמינר הקיבוצים ובתו חורשת לו את הגב.

סמינר מאולתר מעביר רחים לאנשים. "בגלל אי הצדק שביקום, האדם צריך לייצר צדק", הוא מצטט את אלבר קאמי. אבל עם כל הכבוד לקאמי מישהו מהקהל חובט במרצה: "מה אתה בעצם מציע חוץ מדיבורים גבוהים? "ומישהו חובט בחובט: "ולמה הוא בכלל צריך להציע?" ורחים מתעשת וחובט מצדו: "אני מציע לשים את האדם מעל הישגיו של האדם. לפני שמוציאים לו את המיץ במבחן מיצ"ב, צריך שעת חינוך בכל יום. מורה שישאל מה שלומו, האם יש לו אוכל בבית".

חשבתם שזה סוגר את הדיאלקטיקה? מה פתאום. "אתה מציע פלסטר למחלה ממארת", חותך מורה מבית שמש, "ילד עם בעיות צריך לשלוח לחינוך מקצועי". אבל עכשיו תורו של רחים להתנגד: "האיש שמדבר אליך נשר בכתה ד' והנה עשיתי דוקטורט. עזוב, זה החינוך הקפיטליסטי שעושה ריבוד בין התלמידים".

ילום: ראובן קסטרו
ההפגנה אמש. ''יום העצמאות השני''. ילום: ראובן קסטרו
"קודם תהיו בני אדם, אחרי זה תגידו תחריר"

בשבע בערב השדרה צפופה והמדרכה צעקנית. דבוקת חולצות לבנות מתחממת לקראת ההפגנה: "לא ימין ולא שמאל - הערבות מעל הכל". מרקסיסטית מיפו אומרת שמארגני המחאה הושפעו מכיכר תחריר וגברת עם שביס עונה לה: "קודם תהיו בני אדם, אחרי זה תגידו תחריר".

במתחם ברסלב מדברים על הגאולה. אחד חמוש בפאות שיבה עבות קופץ מצד לצד כמו דינו זוף לפני פנדל. מישהו מביט בו ופוסק: "נחמד לבוא להפגנה". בשמונה בערב ממש לוהט. מוחים עם משרוקיות עוברים בין האוהלים, מעירים את האנשים.

על דוכן הסטודנטים אמא סמדר שופכת את מררתה. "25 שנה אני בשכר דירה. כשאני רוצה לקנות אומרים לי להציג הון עצמי. איזה הון אני בדיוק יכולה להציג? שביבי יציג". המנחה מנסה לרסן אותה. "אנחנו פועלים רק בעד. תנועות שפעלו נגד תמיד נפלו". לא שזה משכנע את אבא צביקה: "ביבי, תן לנו לחיות", הוא זועק מהדוכן.

בתשע הדגלים נעים קדימה. חולצות כחולות, דגלים אדומים, דגלים כחול לבן. כל הארץ דגלים. מישהו מניף שלט: "יום העצמאות השני". אנחנו צועדים ברחוב מרמורק. "הו הא מי זה בא? מדינת הרווחה". מעלינו האנשים במרפסות. גברת מניפה את התינוק שלה. אתה נשאב לטור, נסחף בקריאות. פעם אחרונה שהרגשתי כך הייתה בפריז 95'.

"רוצים צדק חברתי"

שביתת עובדי רכבת שיתקה את המדינה ואני צעדתי איתם. ראיתי צרפתים הולכים ברגל לעבודה ומגישים פרחים למפגינים. קריאות 'טוס אנסמבלה' (כולם יחד) הרעידו את כיכר הבסטיליה. עכשיו הלב מתרגל לפעום בקצב ההוא. להתרגש מאיש זקן שצועד על מקלו וממלמל "רוצים צדק חברתי". לצחוק עם מישהו שבא כך סתם ואומר: "תראה איזה יופי אנחנו בגילנו עוד צועדים".

אנחנו באבן גבירול. מדי פעם אנשים עורקים הצידה לתדלק עם "גולדסטאר" מזדמן. אני הולך עכשיו מאחורי השלטים "ישוחרר גלעד שליט", לצדי איש עם חצוצרה תוקע את קריאת הקרב של מכבי ת"א.

חולפים על פני "קרפצ'ו", "האחים", ה"דיינר". השולחנות ערוכים, אבל נדמה לי שלאנשים שלידם לא כל כך נעים להביט אלינו. זאת כבר לא תל אביב האדישה, השווה לכל נפש. אתמול בערב, כך אני מתרשם, נמתח איזה גבול.

בין המחויבים לבין האוכלים. בקפלן, על הדשא שליד הטמפלרים, איש מתחיל לדבר איתי. קוראים לו ירון והוא הגיע לכאן עם אשתו ושלושת ילדיו. למה הבאת אותם?, אני שואל. "כדי שלא יעבדו עליהם. כדי שיהיו מוכנים למצב האמיתי של החיים". אני רואה שאתה מתרגש" זה חלום. בחיים לא האמנתי שאראה דבר כזה".

צילום: פלאש 90
''פעם אחרונה שהרגשתי כך הייתה בפריז 95'', מחאת מעמד הביניים בי-ם צילום: פלאש 90
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

מדינת מחאה

צילום: יוגב אטיאס עריכה: גלעד לוסטיג

הדיור, הרופאים, הדלק, הקוטג'. הציבור הישראלי יוצא לרחוב ונלחם לשיפור תנאי המחייה בישראל. nrg מעריב עוקב אחרי המחאות

לכל הכתבות של מדינת מחאה

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים