הפוליטיקה החדשה: קוד פתוח
בין שהאוהלים יישארו ובין שיקופלו באביריות, מסר המחאה כבר שינה את הפוליטיקה שלנו (ע"ע הצהרתו של ראש הממשלה שהוא יידע לשנות את השקפות עולמו, "כמו הרצל")
הפוליטיקה שלנו היא פוליטיקה של קוד סגור. קוד סגור אומר: אני בעד מדינת רווחה או בעד תחרות פרועה. אני סוציאליסט או קפיטליסט. אני נגד פשרה מדינית, לא משנה מה היא תהיה, כי אני מצד אחד של המפה. אני בעד כל פשרה מדינית, לא משנה מה היא תהיה, כי אני מהצד האחר. לעמדות האלה נולדתי.
קוד סגור אומר: אני לא מנהל שיחה. זה המצב. זו התוכנה. אין פתרונות גמישים ואין הצעות מקוריות. בכלל, מקוריות היא משהו ששומרים למשא ומתן קואליציוני. אם צריך לתת פתרונות אמיתיים, הם נמצאים בקוד הסגור והסודי של המפלגה והסקטור שלי.
אם אני מהליכוד, ומחירי הנדל"ן מופקעים, ברור לי שהתשובה היא יד חופשית לקבלנים ומכירת אדמות מדינה בלי רסנים, בתקווה שהשוק החופשי יפתור את הבעיה. אם אני מהאגף השמאלי של מפלגת העבודה, הקוד הסגור שלי מכתיב רק תשובה אחת: דיור ציבורי, פיקוח הדוק על מחירים מטעם המדינה.
אם אני מהליכוד, ורוצה להיאבק בעליות מחירים שמקורן בקרטלים ובמונופולים, התשובה היא לאשר יבוא מקביל גם במחיר של פגיעה בייצור מקומי. אם אני מהשמאל, התשובה היא תמיד שתחרות כזו עשויה לפגוע בייצור המקומי, להגביר את האבטלה, וממילא הנקודה איננה תחרות אלא רווחה. ראש הממשלה מתעקש לפתור את כל בעיית הנדל"ן במינימום התערבות ממשלתית ישירה. למה? כי הקוד הסגור הנאו-ליברלי שלו אינו מאפשר גמישות או יצירתיות.
הדברים האלה אינם מצביעים על איפה נמצאים הישראלים. הם מצביעים על איפה מצויים הפוליטיקאים שלהם. אלה חיים בעולם של קוד סגור. ישראל של עכשיו אולי משתמשת ברובה בתוכנות מחשב של קוד סגור, אבל היא חיה בעולם של קוד פתוח. ישראל של עכשיו כבר מזמן לא קונה את הסיסמאות הישנות. זו מהות הפער הדורי שנחשף במחאה. בין דור דיגיטלי והנהגה אנלוגית, ובין קוד פתוח וקוד סגור.
הקוד הסגור של הפוליטיקה הישראלית כולל מרכיבים קבועים. ניסיון שווה יכולת, לא משנה מה הניסיון. זה קוד סגור פשוטו כמשמעו: הוא סוגר שעריו לגורמים חדשים. דורסנות שווה כוח. הכי חשוב תמיד להישאר במערכת, תמיד להיבחר, בכל מחיר. אין משמעות לעמידה על עקרונות, כי אלה לא יזכו
מה שחשוב הוא לנצח ולהרכיב ממשלה בכל מחיר, באמצעות כל אתנן ושוחד. הקוד הסגור מצווה: לא ינוהל מגע אמיתי עם הציבור. לא יומצאו פתרונות אמיתיים למצוקותיו. המערכת המסורבלת תנוע בכבדות, ותניב הצעות מיושנות למשברים שהיא כלל לא מבינה. דרושה רכבת תחתית או עילית מהירה בגוש דן. יש בעיה הנדסית מסוימת (מי תהום) שמונעת מחברות פרטיות אינטרס כלכלי בבנייתה.
הקוד הסגור אומר: אין מה לעשות. הקוד הפתוח מציע - בוא נעזוב לרגע אידאולוגיות. אם השוק הפרטי לא יבנה, מדוע הממשלה לא תעשה זאת? זה אינטרס ציבורי. הקוד הסגור מסתגר בפני הצעות פרקטיות, גמישות, מוכוונות פתרון. כשיש בעיה, הוא חוזר לקוד המקורי, הנוקשה שלו.
המחאה היא קוד פתוח. היא אומרת: צדק חברתי. בוא נדבר מה זה. נאפשר לטעון לתוך המושג משמעויות שונות ואחרות, כאלה שיהפכו אותה למהות שכותבת את עצמה מחדש. בגלל זה היא רחבה כל כך. היא פתוחה, או הייתה פתוחה, לשינויים.
היא לא תפקדה בעולם של הקוד הסגור, לא הציבה מלכתחילה רשימת דרישות. בין שהאוהלים יישארו ובין שיקופלו באביריות, מסר הקוד הפתוח כבר שינה את הפוליטיקה שלנו (ע"ע הצהרתו של ראש הממשלה שהוא יידע לשנות את השקפות עולמו, "כמו הרצל").
השיחה הפוליטית של הקוד הפתוח מציעה לציבור להיות חלק משינוי. לכתוב את השינוי. להפיץ אותו. היא איננה קובעת: צדק חברתי זה לייבש את ההתנחלויות. או צדק חברתי הוא מדינת רווחה סקנדינבית. הקוד הפתוח מאפשר לנו לנהל שיחה על זה.
לי יש דעה מוצקה מאוד בעניינים האלה. אבל בשם שינוי הקוד, שינוי הדיסקט, אני מוכן ורוצה לדבר, ולמצוא מה יהיה הדבר הנכון והיעיל ביותר. כי זו בעצם המהות של הקוד הפתוח. כולם יכולים להשתתף בשיפור וביצירתה המחודשת של ישראל. בסוף יהיה צורך להחליט, בהחלט. ולא, לא כולם יהיו מרוצים. אבל אם ניטוש את הקודים הסגורים שלנו, התוצאות יהיו טובות יותר.
קוד פתוח, רעיונית, לא מחייב עצמו לאידאולוגיה כוללת כלכלית חובקת כל עניין. אגב, המדינות שמספקות צמיחה ושורדות במשבר העולמי, הן בדיוק אלה שנטלו מאידאולוגיות שונות פתרונות מגוונים, כדי לפתור מצוקות ייחודיות. הן לא נצמדו לקוד סגור.
יש שורה של דברים שצריכים לקרות בחברה הישראלית, וכולנו נינזק מפוליטיקאים של קוד סגור, שמכירים רק פתרון אחד לבעיה אחת, ולא מוכנים לבצע שינויים בקוד המקור שלהם. בעצם, כולנו גם נינזק אם יישארו אותם פוליטיקאים בדיוק. כי הרי קוד פתוח אישיותית, אומר שהוא מברך את העוצמה של החדש, לא רק הביטחון של הישן.
שחקנים חדשים מוזמנים, והם היסוד של דינמיקה פוליטית בריאה. לא כסיסמה ומס שפתיים. החדש הוא הטוב, ואילו הוותיק הוא שצריך להוכיח את עצמו.
"פתוח סגור פתוח, זה כל האדם", כתב יהודה עמיחי. בוא נחזור לפתוח.
מתי החלה המחאה החברתית? הכרונולוגיה שלה מתחילה בכעס החוזר ונשנה על העלייה במחירי הדלק. תוך כדי, החלה העיתונות הכלכלית וזו שאיננה כלכלית, כולל בעמודים אלה, לסקר בהרחבה את עליות המחירים בישראל ובעיקר התחילה לבצע השוואות מחירים לחו"ל.
ההבנה שבמינוחים אבסולוטיים אזרח אמריקאי, שוודי, בריטי, גרמני או איטלקי, יקבל משכורת גבוהה יותר מהישראלי, אך ישלם פחות, בממוצע, על כוס חלב או על כף שמן, הייתה קריטית. חרם הקוטג' היה הביטוי הנרחב והמוצלח של השינוי שהחל מתרחש. זה קרה בחודש יוני.
הסטטיסטיקנים טרם הודיעו זאת, אבל המשק כבר היה בהאטה חודשיים. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שפורסמו השבוע, נכנס המשק הישראלי להאטה ברבעון השני של 2011, דהיינו אפריל עד יוני (כולל).
הירידה בהיקף הצמיחה בקצב שנתי, ביחס לרבעון הקודם, הייתה בשיעור של קצת פחות מ-30 אחוז. בפעם הראשונה זה שמונה שנים, מדד חודש יולי שמתאפיין בעליות, דווקא ירד. גם היצוא ירד, והצריכה. זו תמונה ברורה שעשויה להעיד, כך אומרים הפרשנים הכלכליים, על קיפאון ועל עניינים גרועים יותר. בחודש יולי, ארבעה חודשים לתוך ההאטה, פרצה מחאת הדיור.
אז המחאה, בניגוד לאופן שבו תוארה, לא הייתה רק התקוממות של מעמד הביניים על כך שהפריחה הכלכלית המצוינת והמעולה לא חלחלה אליו. היא לא הייתה דגל שחור בשדה ירוק של צמיחה. היא הייתה הבנה עממית שהמטריקס לא יציב עוד, ששינוי מתרחש לנגד עינינו, עוד לפני שהאנליסטים הנכבדים הצהירו עליו.
המחאה הייתה ביטוי ראשוני ואינטואיטיבי למצוקה שהחלה מתעוררת במשק הישראלי. המצוקה הזו איננה האטה - היא ביטוי קלוש שלה - אלא כלכלה עם עיוותים יסודיים כל כך, שדינם בסופו של דבר לפגוע עמוקות בציבור ולבסוף לפגוע גם בצמיחה.
ככה זה. בהתחלה, אנשים רואים שאינם יכולים לקנות דירות יותר. ולשכור קשה יותר. הם מרגישים את החיים על אשראי מטורף - אשראי לטיפול שיניים והלוואה לנסיעה לחו"ל. הם יוצאים מהסופרמרקט ולא מאמינים לחשבון. הם לא מבינים את הקשר בין משכורות ובין הוצאות. יש תחושה של תאוות בצע באוויר.
כולם מעלים מחירים בפראות, כי האחרים עושים זאת. ומימושים, כולם נחפזים לממש. מתקשרים אליך מהבנק ומציעים הלוואות מיידיות, רק תאמר כן והן בחשבון. לא צריך לחתום, לא לבדוק ריבית. איל עופר, מיוזמי "חרם הקוטג'", כבר טוען זמן רב, עוד לפני פרסום נתוני ההאטה, שחלק נרחב מהצמיחה במשק נובע מהרחבות אשראי מהסוג הזה.
האינטואיטיביות של המחאה איננה מחמאה, ובכלל כל הסיפור הזה מאוד לא משמח. אפשר לאחל למשק הישראלי, שהוא כולנו, שיוכיח ברבעון הבא כי היה מדובר בשיהוק קל, ויחזור לעצמו. שמה שבנק ישראל רואה כבועת דיור יצטמק באורח מרוסן ומתון מאוד, בדרך שלא תפגע עמוקות ביציבות פיננסית. בעיקר: שהמחאה תניב שינוי סדרי עדיפויות יסודי שיאפשר חיים בני קיימא כאן.
אם זה לא יקרה, ואם חלילה ניקלע לקיפאון או למיתון, מה שהחל כניסיון מרגש ועוצמתי לשינוי פנימי בחברה הישראלית, יכול להיטען באנרגיות של משבר כלכלי. מעמד הביניים שחש מרושש גם בימי הפריחה, שייצר תנועת מחאה כאשר עדיין אמרו לו שהכל כאן נפלא ונהדר, ישוב לרחובות - רק כועס יותר.
העוצמה של ההתפרצות הנוכחית מתקיימת באווירה של אבטלה נמוכה ובהתרחבות תקציבית מסוימת. תארו לכם איך זה ייראה, חלילה, עם אבטלה בסגנון אירופי וירידה דרמטית בהכנסות המדינה ממסים. עדיף שינוי יסודי עכשיו, רגע לפני שהחגיגה נגמרת.
נא להמתין לטעינת התגובות
