גלעד

ליטוף של אמא

תמונה ראשונה של אמא אביבה מול רב סמל גלעד שליט. לא חיבוק נסער, מפוקק עצמות. לא בכייה גדולה ולא זעקה נשברת לרסיסים

שרי מקובר-בליקוב | 21/10/2011 11:21 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
בשש בבוקר קם לו עם והתיישב מול המסך. הכבישים היו ריקים, השלטים טריים, הגרון ניחר, והנשימה נעתקת. אביבה לא השכימה קום כי לא שכבה לישון. יום של שחקנית ראשית במחזה שיש בו מקסימום רייטינג עמד להתרגש עליה, והיא, שלא למדה משחק מעולם, סירבה לקצור תשואות.

בבסיס תל נוף שיתף נועם את רשתות הרדיו בשתי דקות של מתח. סבא צבי נשען על מקלו סמוך לשער. אפילו הבלורית של יואל בצבצה לרגע קט. והיא מאחור. באוהל, כמו אמנו שרה. רחוקה מעין הציבור. רואה את המראות, שומעת את הקולות, מתפללת לבד על ילד חיוור, מבוהל, מכמיר, בכובע מצחייה כחול. האם נחלשה כשנחלש? האם חרכה את המסך בהיצמדה אל תמונות השב לגבולו בערבוביה נוראה של זעקה ושמחה? האם נשמה בכבדות, כמוהו, כשצפתה בו מובל, מתושאל, חי, כל כך חי, הביתה, הביתה.

רק אותה חיפשתי בבוקר הגדול והנפלא והדרמטי הזה. אביבה. אם האמהות שייצגה את הייאוש המתגבר, התקווה המידלדלת, המחאה הנעלמת, והכל בשקט מופתי. במנעד רגיש של אלף מיתרים אילמים. אמא אביבה שלא הייתה בקדמת הבמה גם ברגע האמת. לבנו יצא אליה. כל חמש השנים אמרנו "חיבוק של אמא". כל שנה בכינו "הילד של אמא". ראש הממשלה החזיר אותו לאמא. הרמטכ"ל חיבק אותו ומסר אותו לאמא. והיא, באוהל המשפחה שהחליף את אוהל המחאה.

ממתינה מאחורי הקלעים. מתבוננת בגלעד הרחק מעין הסערה. הנה אתה, ילד שלי, במשקפיים, בטלפון, בחולצה טיפשית, משובצת. הנה אתה, אפרוח שלי, מתראיין בטלוויזיה המצרית ראיון כפוי, עצוב, משפיל. הנה אתה, בן למשפחת שליט המאופקת, משיב בחוכמה וצלול, צולח את הראיון המצרי כמו גדול. הנה אתה, גלעד שלי, אהוב יקר. עייף. רוכן על כיסאו רפה וחלוש. האם הבכי הציף אותה וטלטל? ברוך שובך הביתה.
אמא אביבה נולדה מחדש בתמונה

רק אותה חיפשתי בבוקר הנפלא, המאוחד, ההיסטורי הזה. את שר הביטחון ראו. ואת פדויי עסקת ג'יבריל. וגם את משעל ואת ברביבאי ואת רוסו מימין ורופא צבאי משמאל. ואת גלעד ראו נאנק, מבועת, מתאושש, מחייך, מחובק.

ופתאום היא. הנה, הנה היא. התמונה הראשונה. המדונה העברית. אם האמהות. רחל המבכה על בניה. לאה ומרים ורבקה ודבורה. הנה היא. גאיה המיתולוגית. תמונה ראשונה של אמא אביבה מול רב סמל גלעד שליט. לא חיבוק נסער, מפוקק עצמות. לא בכייה גדולה וזעקה נשברת לרסיסים. לא עלפון חושים ופריקת כל עול לרגע קט. רק נגיעה רכה, ליטוף של אמא את זרוע בנה האמצעי. ומבט מואר, עמוק, שליו.

כמה שרירי ברזל נדרשה להפעיל כדי להישאר בתוך האוהל ולא לפרוץ החוצה לקול מנועי המסוק. איך לא ביקשה לרוץ על רחבת הנחיתה בדהרת ייאוש. איך לא ניסתה להתחרות בציפורי הברזל ולהסתער על הדלת הנפתחת. לגעת. לחפון את הפנים.

לחבוש את הפציעות. ללטף ולנחם ולא לנשום. ולא לחדול. ולבכות. לבכות, לעזאזל. להתפלש בעפר מרוב שמחה ורנן. הביתה, הביתה.

החזרנו אותך הביתה, ילד. אח, נכד. חייל. מיתוס. הביתה, אל השניצל והפסטה והכרית והווילון והשולחן עם חריצי העט. הביתה, אל השקט והזמר, אל העץ והספסל, אל חלום וגעגוע בדרך ייסורים.

הנה התמונה של אמא אביבה. נוגעת בגלעד ביד אוהבת, אך גם אוחזת, מחזיקה. לא ייקחו אותך ממני שוב, כי כל מה שהיה לי נתתי, וכבר נגמר הכל. לא ייקחו אותך ממני, ילד, כי גם אתה נתת עד הקצה הילדותי, התמים והשורד שלך. ופתאום היא כל כך יפה בתמונה. אור קדומים קורן ממנה. השיער מפוזר, מתגנדר. זנב הסוס והצעיף התחלפו בחולצה נאה. ושרשרת.

אמא אביבה נולדה מחדש בתמונה, כמו הבן והאב והסב ורוח החופש. כמעט קשה לזהות אותה. אותם המשקפיים, אותו הפה והצדודית, אבל יפה כל כך שבא סוף סוף לבכות.

אביבה מאושרת יוצאת עם גלעד ובני המשפחה מבסיס תל נוף
מה אני הייתי עושה במקומה?

מה לא אמרו עליה? שחובתה לזעזע את הממשלה והעולם בכפות ידיה השבריריות. שנדרש ממנה לכפות עצמה אל גשר המיתרים. שהיא צריכה לפחות לשבות רעב עד שתחלה ותגווע. שעליה להזכיר בחוצפה, בברוטאליות את בדידותו של גלעד. לזעוק את הבעתה והגעגועים והדחיפות. אבל זו לא היא.

ניסיונותיה להגיע אל קדמת הבמה ממקומה הטבעי בירכתיים הפכו לחוויות מזעזעות, מטלטלות, נוגעות ללב. הזמן הלך ונפרם ממרחבי אישיותה המופנמת. כשדיברה עליו ואליו. כשביקשה ממנו סליחה שוב ושוב. אני אמא שלו, אמרה לי בדיוק לפני שנה, אני ילדתי אותו, גידלתי אותו. התפקיד שלי היה להציל אותו, לנחם, לחבק, להחזיר הביתה. ולא מילאתי את התפקיד. חטאתי לו. וגם אז דיברה בשקט הזה, המדוד. היבש. אמא אביבה. דמות קפואה ואבודה בחורף הירושלמי העז.

שוב ושוב שאלתי את עצמי אילו דברים הייתי עושה במקומה. אילו הבן שלה היה שלי, לא הייתי אוכלת או שותה או נושמת. הייתי מעלה באש את קריית הממשלה. וחופרת בעזה בציפורניים. ומוכרת את עצמי לשפחתו של משעל. הייתי צורחת. צורחת צורחת. והיא כל כך שקטה הייתה. וממלכתית. ונתנה אמון גם כשנזפו בה על כך שאין במי.

הנה היא עומדת שקטה וזקופה בתמונה מתבוננת בבנה ברחמים. בגאווה. בעדנה בסיפוק. נועם נושק לכתפו. חזה נפוח במדים משתרבב אל הפריים. מגיע לו. מבט, חצי פנים של דמות נשית. מגיע לה. מגיע לכולם. לנתניהו. גם למצרים. הנה היא מביעה את אהבתה לגלעד שליט בפומבי, ואיש לא יודע מה עובר עליה באמת.

מילותיה רותחות כאש

לבה מלא על גדותיו. מפרפר מחרדה ואושר. הלום ומצמית ומהפך קרביים. נפשה יוצאת אל בנה. מוחה רוחש דברים שלא תוכל להגיד. אושרה מבעבע. האמהות, הרגש החייתי, הבסיסי, הקדום, בוערת בתוכה כסנה שאיננו אוכל. "כשהימים מתארכים ודממה נופלת על האוהל", כתבה בפסח האחרון שנייה לפני שכבר לא היה אפשר להציל "אני מכוונת את מבטי אל הפתח ומניחה לעצמי לחכות שזה יקרה".

אביבה שליט אז כהיום. מכונסת, מופנמת, אבל מילותיה רותחות כאש. "לפתע, מתוך עצלות הצהריים יימלא האוהל אנשים ושמחה. זה נגמר, אביבה, הם יאמרו לי. גלעד חוזר הביתה. ואני אחייך בכל פי ולבי, וארגיש את כפות ידיי נפתחות וחזי שואף אוויר כאילו לא נשמתי עד הרגע הזה. לפעמים החיזיון כה אמיתי ומוחשי עד שאני מוצאת את עצמי כך, פתאום, שמחה אל מול פתח האוהל".

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים