הילד הפולני שהחליט ליישם את לקחי השואה
מה גורם ליעקב צ'ופרינסקי, צעיר פולני ולא יהודי, לנבור בעבר האפל של ארצו ולהקדיש את חייו לשחזור זכרונות אבודים מהשואה?
צ'ופרינסקי, תושב קרקוב, נראה במבט ראשון כמו כל צעיר בן 31. להנאתו הוא עוסק בטיפוס הרים ומשחק כדורגל עם חברים. רק שבניגוד למרבית בני גילו, שמעדיפים להסתכל קדימה, הוא חי בעבר. עבר מדמם.
צ'ופרינסקי מציע שיחזור של החלקים החסרים בזיכרון ועוסק בבנייה מחודשת של כל מה שנמחק במלחמת העולם השנייה ובזמן השואה. מתרוצץ בין עיירות, ארכיונים, מכוני מחקר - הכל כדי להשלים את התמונה החסרה.
אחת מהרבים שלהם סייע צ'ופרינסקי היא ר', פסיכולוגית מניו יורק בת 74, ניצולת שואה המטפלת בנפגעי טראומה.במשך שנים ארוכות השלימה עם העובדה שהזיכרון מוחק את מה לא נוח לו לשאת. בשלב מסוים בחייה החליטה להסיר את שכבות האבק שהצטברו על מדפי הזיכרון. היא חברה אל צ'ופרינסקי באמצעות אתר האינטרנט שלו והשניים יצאו למסע משותף. שבועיים נסעו צ'ופרינסקי ור' ברחבי פולין.
"כאן חיית בין השנים 1941 ל-1942", אמר לה. "היא זכרה מעט מאוד דברים, וגם מה שהיא זכרה היה בערבוביה מוחלטת", מספר צ'ופרינסקי. "היו לנו רגעים שבהם היא התעקשה שהאזור לא מוכר לה. נכנסו לבית ואז פתאום היא קלטה תנור ישן והיא אמרה: 'הנה, פה סבתא שלי נהגה לשבת'. הרבה פעמים לא נשאר כלום, כי הכל נהרס".
לאון בוקובינסקי, שעבד עבור המשטרה הגרמנית כמומחה לטביעות אצבעות, הוא האיש שהציל את ר' ומשפחות רבות אחרות. עכשיו צ'ופרינסקי עומד לצד העץ שניטע ביד ושם לזכרו של בוקובינסקי, חסיד אומות עולם מספר 37. "לא קשה לי לבקר ביד ושם", הוא מתוודה. "אני בא מפולין, שהיא בית קברות יהודי אחד גדול. 'יד ושם' זה פשוט מוזיאון. לצערי יש לי את המקור".
זהו
מה מביא בחור צעיר - ולא יהודי - לנבור בעבר אפל של אחרים?
"בכל מקום יש אנשים שמתעניינים בעבר, קוראים ספרים ורואים סרטים. מהצד השני, יש אנשים שעסוקים בהווה ובעתיד שלהם. אני תמיד התרכזתי בעבר. תמיד גיליתי עניין בהיסטוריה. החיים בפולין נותנים לי את ההרגשה שאני חי עם רוחות, עם הרגשה שהמון דברים טראגיים קרו בארץ הזאת.
"הרבה מאוד אנשים מתו פה שלא כדרך הטבע. מיליונים מתו במהלך מלחמת העולם השנייה, והיהודים הם רק קבוצה אחת. אתה חי בפולין, ואם אתה נזכר בעבר אתה מתקשה למצוא דברים טובים בכל מקום שאתה הולך. רובם מטרידים. רוב האנשים מעדיפים לא לחשוב על דברים קשים, כי הם מרוכזים בלחיות את חייהם. הרי אי אפשר לחיות בתחושת אשם כל הזמן".
צ'ופרינסקי מתייחס אל עצמו כאל בן הדור שרוצה לדעת יותר. לא כולם כמובן שותפים לרצון זה. "הדבר היחידי שראיתי כילד היה בתי הקברות היהודים. כשהייתי בן עשר, התחלתי להבין מה אני רואה. התחלתי לשים לב לסימני המזוזות על הדלתות שסביבי.
"זה נראה לי כמו תרבות עתיקה, בערך כמו הפירמידות במצרים, אבל אז התחלתי לשאול שאלות וגיליתי שמיליוני יהודים חיו בפולין. לא לפני אלפי שנים, אלא ממש אתמול. גיליתי שהשכנים מהדלת ממול זוכרים את שרוליק ושמוליק, ולמרות שאני לא יהודי, זה הפך לחלק מסיפור החיים שלי".
כשהחל לעבוד במכון הגנאולוגי הפולני, התמסר לנושא. אז עלה הרעיון להקים אתר אינטרנט שמציע לאנשים לשחזר פערים בזיכרון שנוצרו במלחמת העולם השנייה ובשואה. "כמעט שאין תרבות יהודית בפולין. 3 וחצי מיליון יהודים חיו בפולין לפני מלחמת העולם השנייה, והיום רק בסביבות ה-10,000. אי אפשר להתעלם מזה", הוא אומר.
עד כמה תחושת האשם ממלאת תפקיד?
"אני מרגיש בעיקר בושה, אבל ההתמודדות היומית שלי מורידה ממנה. אני לא מאמין באחריות קולקטיבית, כי אני לא חושב שאדם אחד יכול להיות אחראי לפשעים שנעשו על ידי אנשים אחרים. האחריות שלי באה לידי ביטוי בהבנה שמישהו חייב לשאול שאלות, ואני האדם הנכון".
לא רק הזיכרון המובלע מעסיק אותו. צ'ופרינסקי מגיע לאזורים שונים בפולין ופועל לשיקום בתי קברות יהודים הרוסים.
אתה לא נתקל בהתנגדות מצד המקומיים?
"יש אנטישמיות בפולין. בעיקר בקרב בני הדור הישן שלא רוצים שיידעו שהבית הזה היה שיך לרבקה שולץ או מוישה פייגלבאום לפני המלחמה. הם לא רוצים שיפריעו להם, אבל אני מאמין שבסתר האשמה מכרסמת בהם. הם כמובן לא אומרים את זה בקול. לא הייתי אומר שפולין מחבבת יהודים, עדיין, למרות שהפסטיבל היהודי הגדול ביותר באירופה מתקיים שם. מה שחסר, עד כמה שמדובר באבסורד, זה יהודים".
עשרות משפחות כבר הצליחו לאתר בעזרתו את המקורות העלומים שלהן. לפני זמן קצר הגיע לצ'ופרינסקי זוג יהודי מקליפורניה, שחיפשו את בני משפחתם. בתום חודשים ספורים של מחקר, נמצא הבית המקורי של המשפחה, באזור לודז'.
"זה היה עצוב בצורה בלתי נסבלת. בדרך כלל קשה למצוא תיעוד. אין מסמכים, אפשר בעיקר לנחש. אבל במקרה הזה הצלחתי למצוא מסמכים ספציפיים. החלק הקשה ביותר היה למצוא את התמונה של בני המשפחה. פתאום לשמות האלה היו פנים. אחת מהם היתה ילדה שאני לא יכול לשכוח את הפנים שלה. שיער שחור כהה, הבעה מתוקה מאוד. חודשים ספורים אחרי התמונה היא נשלחה למחנה השמדה".
מה הדבר הקשה ביותר?
"אנשים שואלים על המשפחה שלהם, ולא יודעים כמה ילדים היו בה. איך אומרים להם שהיו עשרה ילדים וכולם הושמדו? מצד אחד יש בי משהו שמאוד רוצה לספק תשובות. מצד שני, יש בי צד שלא רוצה לגלות את האמת הבלתי נסבלת, עדיין".
האתר של יעקב צ'ופרינסקי: www.guide-poland.com
בן עמי מנדלסון החליט לצאת למסע לשחזור הזיכרון. אם מישהו מכיר, שיודיע:
"הוריי ניצולי שואה. עובדה זו היתה ידועה, אבל על חלקם בשואה הסבל שעברו הם עצמם, לא דיברו אצלנו בבית. רוב ניצולי השואה רצו לסגור את עברם ולהתמקד בעתיד, בארץ המתחדשת. אני חושב שהגיע הזמן לדבר ולגלות ולהשלים את החסר הפנימי.
לאחר מותם התחלתי לחקור ולשאול את אלה שהכירום אך אנשים אלה היו מעטים, ולא רצו או שלא ידעו לספר. לאחר מות אבי, כשהייתי בן 30 ואב לשתי בנות, אמי, סימה בק מנדלסון, סיפרה לי שאבי שנפטר הוא אבי המאמץ, והאבא הביולוגי שלי נהרג בסיום המלחמה.
לפני כחמש שנים באחד מביקורי אצל דודתי בקיבוץ מסילות, קיבלתי ממנה תמונה מהתאריך 17.04.46 בה אני מצולם עם אמי. התמונה צורפה למכתב שאמי שלחה לאחותה בארץ ובו היא מודיעה לה שהיא בחיים ויש לה גם ילד, ושמו בישראל בן עמי. עד אז, חשבתי שתאריך הלידה שלי הוא 22.06.46.
מהו אם כן תאריך הלידה האמיתי שלי? לאחר בירור, הסתברה התשובה: בשל המגבלות החמורות שהטילו האנגלים על כניסה לארץ, אני הגעתי ע"י אישור עלייה של ילד אחר, שתאריך לידתו היה 22.06.46.
התחלתי לחפש ולברר באופן רציני במוסדות ובגופים שונים הקשורים לשואה מידע לגבי אמי, והנה קיבלתי מידע מארכיון נאצי בגרמניה. המידע כלל רישום מדויק של תאריכים ומקומות, שאמי הגישה בעדותה:
'אני, סימה בק, יהודיה מלאה. שם אבי ברוך בק ואמי חיה לבית קוטלר. חייתי עם הורי ו-3 אחיותיי בוילנה. הגרמנים נכנסו ב1941 לעיר ובזזו את כל רכושנו. ב 4/1941 נאסרתי והובאתי לגטו וילנה. שהיה מוקף בגדר תיל. הוכרחתי לעבוד במתפרה של הוורמאכט והתגוררתי בחדר אחד עם עוד 4 אנשים ברחוב SPITALNA מספר 8 . את האוכל קיבלנו מהוועד היהודי. ב- 9/1943 הועברתי ללגר, ריגה- קייזרוולד מחנה זה הוקם בתוך יער והיה בנוי מצריפים שהיו מוקפים בחוטי תיל ושמורים בקפדנות רבה ע"י שוטרים ליטאים וחיילי האס אס. הייתי חייבת ללבוש בגדי אסירים. השינה היתה על ריצפה מעץ וחפצים אישיים כבר מזמן לא היו ברשותנו. מי שגילה סימן חולשה נענש ונרשמה לו הערה. מכיוון שהנהלת המחנה נקטה מדיניות של הפחתת מספר האסירים אני נשלחתי לסטראסנאוף. מחנה זה היה בתוך מפעל לכבלים. משך העבודה היומי היה 12 שעות והמזון היומי שלנו היה מרק ולחם.
ביולי 1944 הועברתי באוניה למחנה ריכוז שטוטאוף. כאן, הייתי צריכה לשכב בצריף גדול בדרגשים, נאלצתי לעבוד בשדות בעבודות חקלאיות קשות, שונות. וכשלא עבדנו היינו עומדים במסדר. בסוף ינואר (כנראה 1945) אולצתי לצעוד במסע מפרך שנמשך שבועות רבים, עד שהייתי תשושה לגמרי ושוחררתי על ידי הרוסים בחודש מרץ 1945 במקום CHINOW. לאחר השחרור הייתי בגרמניה ובפולין שאותה עזבתי ב-1948 לישראל".
נא להמתין לטעינת התגובות
