בחזרה לבחירות אישיות
מערכת הבחירות המפוזרת לא היתה על אידאולוגיה ותוכן אלא על פרסונליזציה של המועמדים
מאז המהפך של ,1977 בדקתי, לא הייתה מערכה שלא התנהל בה מאבק דמוקרטי ושווה סיכויים עד הרגע האחרון, למעט אולי בפעם אחת, בבחירות 2003 בין הליכוד של אריאל שרון לעבודה של עמרם מצנע.
נתניהו הכריע את המערכה הזו באמצעות החיבור של הליכוד עם ליברמן וישראל ביתנו ב25- באוקטובר. זה היה מהלך מנצח שבו התחברו היטב האינטרסים של נתניהו וליברמן. נתניהו רצה להיות ראש הממשלה ובנה לעצמו את המפלגה הגדולה ביותר.
ליברמן רצה להיות יו"ר הליכוד ולכן לקח את מפלגתו פנימה. נתניהו מנע מעצמו בכך את ייסורי הנדידה של ליברמן בין הגושים, וליברמן הבטיח לעצמו את תפקיד שר החוץ ואת מעמד היורש הפוטנציאלי בליכוד אם יגמור את צרותיו הפליליות.
זו הייתה מערכת בחירות מעוררת קבס, בעיקר עד 6 בדצמבר, אז נסגרו רשימות המועמדים. פוליטיקאים חסרי ערכים עברו ממפלגה למפלגה על פי מפת הסיכויים והאינטרסים האישיים, מצוידים ביחידות המימון שמעניקה להם המדינה.
הכלנתריזם, הבוגדנות והציניות הרסו כל חלקה טובה. כמעט כולם היו מעורבים בסחר-מכר הזה: ציפי לבני, עמיר פרץ, יואל חסון, צחי הנגבי, מאיר שטרית, נחמן שי ועוד רבים אחרים. את אחוזי האדישות וההתלבטות הגבוהים בקרב הציבור הם יכולים לזקוף לחובתם.
בכל מדינה מתוקנת מפלגת השלטון הייתה מתפרקת ומנהיגה היה הולך הביתה לו מספר שתיים שלו היה מואשם במרמה והפרת אמונים ונאלץ להתפטר מתפקידו כשר החוץ.
בכל מדינה נורמלית ראש ממשלה לשעבר שהורשע במרמה ונתון במשפט על עבירות שוחד לא היה מעז להראות את פרצופו בציבור. אצלנו שומרים לאביגדור ליברמן את התיק הבכיר, ומיטב הפוליטיקאים ממרכז המפה מחזרים אחרי אהוד אולמרט כדי שינהיג אותם ויתמודד בבחירות.
זו הייתה מערכת בחירות שבה היועצים למיניהם נחלו כישלון חרוץ. היום ברור שהליכוד-ביתנו לא יזכה ל45- מנדטים בקלפי כפי שהתחייבו בפנינו אחרי האיחוד, ומפלגת העבודה לא תגיע ל24- מנדטים כמו שהובטח.
בנימין נתניהו וליברמן התעקשו לעבוד עם ארתור פינקלשטיין והקימו מטה בחירות שבו כיכבו כמה גאונים שדרדרו את הליכוד ל12- מנדטים בבחירות .2006 התוצאות ניכרות בסקרים האחרונים. יחימוביץ' עבדה עם היועץ סטנלי גרינברג, שינתה גרסאות בקמפיין ולא הצליחה להשליט סדר יום חברתי-כלכלי שהיה לה נוח.
וגם כוכב ההסברה השלישי, אריה דרעי, עדיין לא הוכיח את עצמו. היום ברור כי ש"ס לא תגיע ל17- מנדטים, ההישג שדרעי הוביל בבחירות 1999 ועליו דובר כאשר חזר לשורות הרב עובדיה. הניסיון לבנות קמפיין עדתי נמוך או מהלך אזרחי, גזעני למחצה, נגד העולים מרוסיה לא צלח, למרות כל המאמצים. דרעי איבד כנראה משהו במשך 12 השנים שחיכה בחוץ.
זו הייתה מערכת בחירות שמבשרת על שינויים דרמטיים במוסדות השלטון ובכיווני ההנהגה. במפלגות שירכיבו את הקואליציה יש משקל סגולי חשוב ביותר למתנחלים ולסביבה שלהם. נתניהו יכול להילחם עד מחר בנפתלי בנט ובירמיהו (ג'רמי) גמפל, אבל יש לו בצמרת הרשימה את משה פייגלין (שלא שונה מגמפל בתוכניות לגבי הר הבית) וגם את זאב אלקין, ציפי חוטובלי יריב לוין או יולי אדלשטיין שקיצוניים יותר מבנט.
בקואליציה הבאה שתכיל את הליכוד-ביתנו, הבית היהודי, ש"ס, יהדות התורה ואולי גם "יש עתיד" יהיה בפעם הראשונה בהיסטוריה רוב לחברי הכנסת החרדים והדתיים. זהו ניצחון אדיר בעיקר של המתנחלים, שהפכו לכוח האידיאולוגי המוביל במדינה. "זו לא עוד קבוצה חתרנית שגונבת עם זמביש מאחז בשתיים בלילה," כפי שהגדיר את המצב נועם שיזף במאמר מבריק שפרסם במעריב בשבוע שעבר.
זו הייתה מערכת בחירות קופצנית ותזזיתית שפעלה על בסיס פרנויה וסקרים מזדמנים. כך עבד נתניהו מול בנט, כך הגיב בנט נגד נתניהו, כך החליטה יחימוביץ' להודיע שהיא מחוץ לממשלה, כך פיזז פרץ למפלגה של לבני, כך הזעיקה לבני את החברים בגוש המרכזשמאל באמצעות שידור בערוץ ,2 כך היא קיבלה מסרונים בהולים לאולפן, כך הקימה ש"ס את ההנהגה המשולשת שלה, וכך יצא דרעי במתקפות עדתיות שמהן, כאמור הוא נאלץ לסגת.
וכך מינה אתמול בנימין נתניהו, ברגע האחרון, את השר משה כחלון ליו"ר מועצת מנהל מקרקעי ישראל. כחלון הוא איש אמיתי, אמיץ וסופר חברתי ששווה לליכוד חמישה-שישה מנדטים. אילו היה רץ עם נתניהו יד ביד כשר האוצר הבא, מתחילת הדרך, אולי הליכוד לא היה מידרדר בסקרים.
עכשיו נתניהו מנסה להציל את מה שאפשר, ומטיל על כחלון מינוי ייצוגי בעיקרו, שייכנס לתוקף רק בעוד חצי שנה לפחות. במו ידיו הופך נתניהו את כחלון מכוכב עליון לגימיק זריז וקל, שאת ערכו בקלפי נדע מחר בערב.
נא להמתין לטעינת התגובות
