כשהברית בין ישראל ליהודי ארה"ב נסדקת

היבשת של הקהילה היהודית-אמריקאית הולכת ומתרחקת מהאי של הקהילה הישראלית. וזה צריך להטריד את האי יותר

נדב איל | 10/9/2013 9:45 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
בימים הקרובים תסתער איפא"ק על גבעת הקפיטול ותפעל, פעם נוספת, לטובת מה שמתואר כאינטרס הישראלי. העוצמה של איפא"ק אגדית, והיא נשענת על תשתית פעילי שטח מרשימה ויכולת יוצאת דופן לעשות את החיבורים הנדרשים לכל מי שרוצה להיות משהו בוושינגטון.

"דואגים מהרוחות הנושבות בפוליטיקה הישראלית". זאב אלקין   צילום: ארנון סגל
אך בסופו של דבר איפא"ק היא תוצר של יכולת הארגון והמיקוד של הקהילה היהודית האמריקאית למען הברית האמריקאית-ישראלית. דווקא בעיצומם של הימים האלה, שבהם נחשף כוחה של הקהילה, יש לשאול שאלות על טיב הקשר בינה ובין מדינת ישראל.

השורה התחתונה היא התרחקות. לא משבר, אבל בהחלט פער גדל. קרן רודרמן ארגנה לאחרונה מפגשים לעיתונאים ישראלים עם מנהיגים יהודים מובילים בארצות הברית. הם תיארו, כל אחד בדרכו, את הזוויות השונות של ההתרחקות הזו.

מנהיגים רפורמים וקונסרבטיבים דיברו על הפגיעה האדירה במעמדה של ישראל בקהילותיהם בשל המדיניות המפלה של ממשלת ישראל (בלחץ החרדים) נגד זרמי היהדות שאינם אורתודוקסיה חרדית. האפליה הזו באה לביטוי בהליכי גיור, בכותל המערבי וכמובן במערכת החינוך.
מודאגים מאלקין ודנון

על תחושת הבגידה שחשים זרמי היהדות הגדולים בארה"ב נכתב הרבה, אבל מה שהתגלה בפגישות הללו הוא הזווית הפוליטית של ההתרחקות. מנהיגים חשובים של הקהילה היהודית, כולל אלה שנחשבים למרכז ואולי אף ימין המפה הפוליטית, הביעו דאגה עמוקה מהרוחות הנושבות בפוליטיקה הישראלית.

שלושה שמות עלו שוב ושוב: נפתלי בנט, זאב אלקין ודני דנון. יש הבדל, אמרו אותם גורמים, בין טענה שיהודה ושומרון הם אזורים שנויים במחלוקת שגורלם ייקבע בהסדר, או שגושי ההתנחלויות צריכים להישאר, ובין להשתין מהמקפצה. עבורנו, לדבר על סיפוח או על כך שאין שום עתיד לשתי מדינות לשני עמים, שאין סיכוי לשלום, זה יותר מדי.

זו עמדה שלא נוכל לגונן עליה, והיא בדרך כלל נגועה בברית עם גורמים קיצוניים בפוליטיקה האמריקאית - נניח ימין אוונגליסטי. הדוברים, חשוב להדגיש, לא היו אנשי ג'יי סטריט, חלקם אף נחשבים לחבריו האישיים של ראש הממשלה נתניהו. הזרם המרכזי בתוך יהדות ארה"ב מביט בהתבטאויות של אלקין ודנון בדאגה עמוקה.

הזווית השלישית ברורה ומדכדכת קצת יותר. החברה האמריקאית מדגישה בשנים האחרונות את אחד המאפיינים הבולטים שלה - יכולתה להכליל קהילות, מיעוטים וזרמים רבים. הקפדתה של אמריקה על הכללת הרבים (INCLUSION) היא מאפיין של ציוויליזציה גדולה.

ישראל, באורח מטריד מאוד, הופכת לעומת זאת לחברה מבדלת (EXCLUDING); היא מדגישה את האתניות ולא את הישראליות הכללית, מזהה איום בכל הגירה שאיננה יהודית, משרה סגנון אורתודוקסי על פרשנות היהדות, ובאופן כללי מתרחקת מערכים ליברליים. ישראל קסמה ליהדות ארה"ב משום שבעידן אחר היא ייצגה ערכים ליברליים ופרוגרסיביים באורח חזק יותר אפילו מאמריקה עצמה. זה כבר איננו המצב; הנימה הפוליטית בישראל היא של הנאו-קונסרבטיבים האמריקאיים, זרם פוליטי שכמעט חוסל לגמרי באמריקה.

היבשת של הקהילה היהודית-אמריקאית הולכת ומתרחקת מהאי של הקהילה הישראלית. וזה צריך להטריד את האי יותר.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

נדב איל

צילום: אלי דסה

עורך חדשות החוץ של ערוץ 10. לשעבר כתב באירופה. כתב שטחים וכתב מדיני ופוליטי

לכל הטורים של נדב איל

עוד ב''דעות''

פייסבוק