תכנית פראוור: מי כאן בעצם המנהיג?

הפקידים מכתיבים מדיניות, למקבלי ההחלטות אין באמת מושג, ולבדואים נותר רק לנחש מה יקרה לבתיהם בסוגיית הסדרת ההתיישבות

קלמן ליבסקינד | 2/12/2013 7:59 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
אינספור פעמים כתבתי כאן נגד התוכנית להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. אלף הסברים נתתי כאן למה היא רעה למדינה, למה היא לא צודקת, למה היא רק תחריף את המצב בנגב, למה כל מי שדוגל בשלטון החוק או בתפיסה הציונית לא יכול לתמוך בה.

- הפגנות סוערות ברחבי הארץ נגד מתווה פראוור
- נתניהו בעקבות המהומות: נמשיך לקדם את החוק

ילדים בדואים בנגב
ילדים בדואים בנגב צילום: אלי דסה
עכשיו, דווקא אחרי ההתפרעויות האלימות בסוף השבוע, אני מבקש להציג את המצב מנקודת ראותם של הבדואים, כדי להציע להקשיב גם להם. ומכיוון שעסקתי הרבה במהות ההסדר, אני מציע לדבר הפעם על הצד הטכני ולהבין שלעתים יש בטכני גם הרבה מן המהות.

במשך תקופה ארוכה מקדם משרד ראש הממשלה את התוכנית. אם להאמין לשר לשעבר בני בגין, שמונה להוביל את הליך ההקשבה למגזר הזה, הוא נפגש לצורך העניין עם 600 בדואים ושמע אותם. אלא מה? שאיש מה-600 האלה לא שמע ממנו בתגובה מה יש לבגין לספר לו על עתידו שלו.

איש מהם לא יצא מהפגישה איתו עם מושג ירוק באשר למה שצפוי לו. אנחנו מצויים כבר כמה שנים בתוך המהלך, הממשלה קיבלה החלטות, ועדת גולדברג הגישה המלצות, הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית זכתה לתקציבים, משרדי יחסי ציבור נשכרו כדי להסביר, הכנסת הצביעה בקריאה ראשונה - ועדיין אין איש במערכת שמסוגל לספק על התוכנית הזו אפילו פרט משמעותי אחד.
עובדים על כולם

אין בדואי אחד, ולא רק בדואי, שיודע כמה יישובים חדשים מתכננת המדינה להקים, והיכן. אין איש שיודע כמה בדואים יוכלו לגור ביישובים החדשים האלה. אין איש שיודע, גם אחרי קריאה מדוקדקת של התוכנית, לאילו מהחמולות שיושבות היום בפזורה במבנים לא חוקיים תעניק המדינה אפשרות להקים במקומן יישוב חוקי, ולאילו לא.

במצב הזה אין פלא שהבדואים מתקוממים. נכון, האלימות שלהם מגונה ודגלי אש"ף שהם נושאים מעוררים מחשבות על מהות המאבק שלהם. אבל מה בדיוק מצפה מדינת ישראל ממי שמעל ראשו מתנהלים הליכים שיקבעו את גורלו, ואף אחד לא מספר לו מה מתכננים עבורו בדיוק?

לא רק על הבדואים עובדים במשרד ראש הממשלה. גם על חברי הכנסת. בשבועות האחרונים הם יושבים בוועדת הפנים כדי לדון בהכנת החוק לקריאה שנייה ושלישית ודנים בסוגיה שהם לא יודעים עליה כמעט כלום. גם להם משרד ראש הממשלה לא מספק פרטים. גם הם לא יודעים כמה אדמות יועברו לבדואים ואיפה הן על המפה. כלום.



לפני ההצבעה הראשונה בוועדת השרים הפקיד ראש המועצה לביטחון לאומי יעקב עמידרור מכתב בידו של השר אורי אריאל כדי לשכנע אותו לתמוך בתוכנית. מדובר במסמך חשוב שקובע לוחות זמנים, שמצייר אזורים המיועדים ליישובים חדשים ואזורים המיועדים לפינוי. גם את המסמך הזה מסתיר משרד ראש הממשלה מחברי הכנסת ומהבדואים.

למה זה קורה? משום שבמשרד ראש הממשלה סבורים שאם התוכנית תיחשף - הבדואים יפעלו נגדה כי הם יבינו כמה מהם ייאלצו להעתיק את מקום מגוריהם, והימין יפעל נגדה כי הוא יבין באופן מוחשי איך ייראה הנגב אחרי שמאות אלפי דונמים יועברו בטאבו לבדואים.

הצביעו בלי לדעת

איך זה מתאפשר? פשוט מאוד. "שלטון הפקידים", קוראים לזה. את התוכנית הזו, שתשנה את פני הנגב, לא הכינו מי שנבחרו בידי הציבור כדי להתוות מדיניות ולקבוע את פניה של המדינה. את התוכנית הזו הגה פקיד אחד, אודי פראוור שמו, ראש אגף תכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה. שרים שלא רוצים להסתכסך עם נתניהו הצביעו בעדה בלי לדעת עליה כלום. לאחדים מהם ששוחחתי עמם אין שום הבנה, גם אחרי שהצביעו בעד, מה משמעות הנייר שהצביעו בעדו.

כך בהכנת התוכנית, וכך ביישום שלה. בני בגין אומר בוועדת הפנים של הכנסת שהמדינה לא תתערב בהליכים משפטיים שכבר מתנהלים היום בבתי המשפט בין המדינה לבדואים? אז הוא אומר. אודי פראוור מבקש בינתיים מהפקידים במשרד המשפטים לעצור את כל ההליכים בגלל התוכנית. אז מי מנהל את העניינים ומי קובע מדיניות?

ויש עוד עניין חשוב אחד. המדינה החליטה להשקיע מיליונים רבים ביישובי הבדואים. זו החלטה חשובה ונחוצה. אלא מה? שכל ההשקעה הזו, היום ובעיקר בעתיד, נעשית מעל לראשם של מנהיגי הציבור הנבחרים של הבדואים.

הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית מגיעה לראש רשות מקומית, רק לצורך הדוגמה, ואומרת לו: "יש לנו חמישה מיליון שקל, החלטנו לסדר לך את המדרכות בשכונה 28". "רגע", אומר ראש העירייה, "דווקא שם המדרכות בסדר, אני הייתי מעדיף בשכונה 30. בעצם , אתם יודעים מה? המדרכות במצב סביר, הייתי רוצה לבנות בכסף הזה אולם קולנוע".

לראש הרשות, במקרה הזה, אין עם מי לדבר. הוא לא קובע כלום. המדינה מחליטה מה לעשות אצלו, המדינה מוציאה את המכרזים, המדינה בוחרת את הקבלן, המדינה מוסרת לו את העבודה. הכל מעל לראשו ומעל לראשי תושביו. ככה לא מנהלים מדינה. ככה לא בונים אמון. ולא צריך להחזיק בעמדה הבדואית בסוגיית הקרקעות כדי להגיד את זה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב
בלוגים של קלמן ליבסקינד

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

קלמן ליבסקינד

צילום:

בן 41. יהודי. נשוי ואב לחמישה. עיתונאי

לכל הטורים של קלמן ליבסקינד

עוד ב''דעות''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים