ג'ון קרי מגיע נחוש - הצדדים צריכים לומר "כן"

קרי מגיע נחוש עם מתווה שיחייב החלטה אחראית. בינתיים בליכוד, מתבזים בתמיכה בהצעת חוק אנטי-ציונית בגלל הפחד מהמתפקדים

מוספשבת
בן-דרור ימיני | 3/1/2014 7:47 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
משהו לא מסתדר כאן. מצד אחד, כבר ברור ששר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, מגיע עם מתווה. הוא מתכוון לשים אותו על השולחן. הצדדים יצטרכו לומר "כן". מי שיאמר "לא" ייקח על עצמו את האחריות על הכשלת הסיכוי לשלום. הערפל עדיין גדול, אבל משהו מתבשל. מצד שני, ועדת השרים לענייני חקיקה מקבלת החלטה התומכת בהצעת חוק לסיפוח הבקעה. אצל מתנגדי השלום בצד הפלסטיני - הטרור הוא התשובה. אצל מתנגדי השלום בצד הישראלי - החלטות פרובוקטיביות הן התשובה.

אז מה קורה כאן? אפשר להעריך שאלה ימים קשים לראש הממשלה. אולי הקשים בתולדותיו. זה לא רק האיום האיראני, שהוא מתקשה להתמודד איתו על רקע הסכם הביניים שהושג בז'נבה. עכשיו זו גם החלטה על מתווה שמבחינתו ולפי השקפת עולמו הוא קריעת ים סוף. הרי עקרונות המתווה שיוצג יהיו דומים מאוד למתווה קלינטון. כלומר ויתור פלסטיני על זכות השיבה. וזה אומר הסכמה ישראלית על קווי 67' עם תיקונים.
צילום: איי.אף.פי
הפלסטינים על תקן המקבלים. חוגגים את שחרור האסירים. צילום: איי.אף.פי

מקור המקורב לצד הפלסטיני טען באוזניי שלא מדובר על 96 אחוז או 97 אחוז משטחי יהודה ושומרון, כפי שפרסמתי בטור זה, אלא על 94-93 אחוז בלבד. זה הבדל משמעותי. זה אומר עוד עשרות אלפי מתנחלים שנכנסים לצד הישראלי של קו ההפרדה, אבל זו עדיין גלולה קשה לבליעה. ישראל כבר הסכימה פעמיים למתווה כזה - כאשר קיבלה את יוזמת קלינטון בסוף שנת 2000, וכאשר אהוד אולמרט הגיש בעצמו הצעה דומה. פעמיים היה סירוב פלסטיני. מה השתנה? מדוע שיסכימו הפעם למה שסירבו אז?

בישראל המצב שונה. הפעם מדובר בראש ממשלה מהימין. ראש ממשלה עתיר כוח. ראש ממשלה שמסוגל להעביר כל החלטה. ראש ממשלה שיזכה לתמיכה פוליטית, משום שאין לו שום בעיה להרכיב קואליציה חדשה, כאשר הסיפור הוא קידום השלום. מפלגת הבית היהודי תפרוש. העבודה תצטרף. מרצ תתמוך מבחוץ.
אופוזיציה בראשות יעלון

גם אם נתניהו יקבל הכרעה היסטורית, הליכוד יסרב לקבל אותה. משה (בוגי) יעלון כבר ממצב את עצמו בראש האופוזיציה הפנימית. הוא הכריז השבוע שהוא מעדיף חרם אירופי על פני פשרה בבקעה. יש לו טענות ראויות בנוגע לדרישות הביטחון. זה לא אומר שהפתרון הוא סיפוח. אחד מקודמיו בתפקיד, משה דיין, אמר פעם משהו דומה: עדיפה שארם א-שייח ללא שלום, מאשר שלום ללא שארם א-שייח. אז אמר. ההמשך ידוע. הוא נסע לשיחות חשאיות והיה הראשון שוויתר על שארם א-שייח. יעלון לא יעבור תהליך דומה. משום שהחשש מהפיכת הגדה לחמאסטן ולג?יהאדסטן איננו רק של יעלון. זה חשש שגם תומכי הפשרה שותפים לו.

ולמרות זאת, ייתכן שנתניהו יפתיע ויקבל באופן עקרוני את המתווה, כדי להשיג את אמצעי הביטחון בשלבים מאוחרים יותר. אם זה יקרה, המהומה תהיה גדולה. גם ההבטחה למשאל עם לא תרגיע את הרוחות בליכוד. דני דנון, מירי רגב, ציפי חוטובלי, משה פייגלין, ועוד חברים באגף הימני של הליכוד, שימני יותר ממפלגת הבית היהודי, לא יישבו בשקט. לא יהיה מנוס ממפץ פוליטי שבמרכזו פיצול הליכוד.
כדי שזה יקרה, נתניהו צריך לקבל את הכרעת חייו. הוא עדיין לא קיבל אותה. צריך להמתין. יהיה מעניין.

המלצת קריאה

המאמץ ההרואי של קרי הפך לגורם בפני עצמו. זה לא מבטיח הצלחה. כדי לשפר במשהו את הסיכויים, מומלץ לקרי לקרוא את עשר הנקודות שפרסם פרופסור פיטר ברקוביץ' ממכון הובר באוניברסיטת סטנפורד. זהו סיכום קצר וריאלי של הקשיים שצריך להתגבר עליהם.

הפלסטינים הם בעיקר על תקן של מקבלים. מקבלים שחרור עצירים. מקבלים נסיגה. מקבלים מדינה. מקבלים סיוע בלתי מוגבל מהעולם. הם מרגישים מגובים ומחוזרים. זה לא גורם להם להיות גמישים יותר אלא קשוחים יותר. הטקטיקה של קרי, עם הרצון הטוב שלו, עם הנזיפות שלו בישראל, רק מעלות את מפלס הסרבנות הפלסטינית.

למרות הכל, ישראל מתגמשת. נתניהו מתקרב לנקודת ההכרעה. אבל, כותב ברקוביץ', בהתחשב במה שקורה במדינות השכנות, בהתחשב בסיכוי שחמאס ישתלט על הגדה, החשש של ישראל אמיתי. הבעיה חמורה אפילו יותר, משום שהג'יהאד הגלובלי הורס עכשיו את סוריה מבפנים, הוא חדר לסיני ולרצועה ופה ושם מנסה לחדור גם לגדה המערבית. יש חשש, אמיתי מאוד, שנסיגה ישראלית תהפוך את הניצנים לפריחה אדירה. גם הגדה המערבית עלולה להפוך לעוד זירה של אותה תעשיית הרס, דיכוי ומוות. כך שהדרישה של ישראל להרבה יותר אמצעי ביטחון - בתמורה לפשרה ולנסיגה - היא לא רק מוצדקת. היא אפילו אינטרס פלסטיני, גם אם הפלסטינים אומרים לא.

יש בעיה נוספת. הניסיון מלמד שלנבואות הימין יש נטייה להתגשם. כך שצריך לדאוג בדרך קצת יותר רצינית שהן לא יתגשמו. וזה אומר אמצעי ביטחון קצת יותר רציניים. כך שהמרץ הבלתי נלאה של קרי הוא גורם חשוב, אבל גם לעובדות יש קצת חשיבות. היה רצוי שקרי יתחשב בהן.

ביבי הבנאי

סימן השאלה שניצב מעל בנימין נתניהו הופך לגדול יותר, על רקע הבנייה בשטחים. קיבלתי השבוע נתונים מ"שלום עכשיו" בנוגע למספר הישראלים בצד השני של הקו הירוק, בתוך הגושים ומחוץ לגושים, וכן את מספר התחלות הבנייה בשנה האחרונה. פה ושם יש מחלוקת על המספרים. מה שברור הוא שבכל הסכם פשרה קרוב למאה אלף נותרים מחוץ לקו ההפרדה. מה שעוד ברור הוא שמספר הישראלים מחוץ לקו ההפרדה הולך וגדל, גם אם בקצב קטן יותר, לעומת אלה שבתוך הגושים. אין כאן נחמה גדולה.

למדינת ישראל אין ולא יהיה כוח לפנות 50, מאה או 150 אלף בני אדם. בבוא יום הסכם, אם יבוא, ישראל תהיה חייבת להימנע מהתחייבות לפינוי בכוח. יש מיעוט ערבי בישראל. יכול להיות גם מיעוט יהודי, קטן יותר, במדינה פלסטינית.

לנפץ את עגל הפריימריז

ההחלטה האווילית מתחילת השבוע של ועדת השרים לענייני חקיקה בעניין סיפוח הבקעה מבהירה דבר נוסף: אם רצינו עוד הוכחה לכך ששיטת הפריימריז היא אחת הרעות החולות ביותר של הדמוקרטיה הישראלית - אז שרי הליכוד סיפקו אותה.

רבים ממצביעי הליכוד רחוקים מלהיות חבורה של פנאטים שמתלהבים מכל החלטה לאומנית שהופכת את מדינת ישראל לדו-לאומית. הם שייכים למחנה הלאומי. לא למחנה הדו-לאומי. אבל שרי הליכוד מצפצפים על מצביעי הליכוד. הם מוטרדים רק ממתפקדי הליכוד. אלה שתי ישויות שונות. מתפקדי הליכוד הם תערובת של נרשמים שגויסו על ידי קבלני קולות, מצד אחד, או על ידי אידיאולוגים של הימין הקיצוני, מצד שני. הכוח היחסי של הימין הקיצוני בקרב המתפקדים גדול הרבה יותר מהכוח היחסי שלהם בקרב מצביעי הליכוד. ביישובים מסוימים, בעיקר ביהודה ושומרון, יש יותר מתפקדים לליכוד מאשר מצביעים לליכוד. זה קורה, אגב, גם במפלגות אחרות. וצרת רבים רחוקה מלהיות נחמה. היא רק מוכיחה ששיטת הפריימריז איננה ביטוי לדמוקרטיה, אלא ביטוי לעיוות הדמוקרטיה.

רגב הצליחה לגרור אותו. השר גדעון סער
רגב הצליחה לגרור אותו. השר גדעון סער צילום: יהונתן שאול
לפעמים התוצאה קריטית. וזה מה שקרה השבוע. חברת כנסת אחת, מירי רגב, הצליחה לגרור את אחת הוועדות החשובות ביותר של הממשלה, ועדת השרים לחקיקה, לאימוץ הצעת חוק שהיא איוולת לאומנית, אנטי-לאומית, אפילו אנטי-ציונית.

למה זה קורה? גדעון סער העז להתראיין. הקשבתי לו. זה לא שלא האמנתי לו. לא האמנתי שהוא עצמו מאמין למילה אחת שיוצאת לו מהפה. מדובר באדם שפוי. הוא לא באמת תומך בהצעת חוק שתומכת בסיפוח, דווקא באמצע משא ומתן מדיני. הוא לא באמת חושב שצעדים שיציגו את ישראל כסרבנית הם הצעדים הנחוצים דווקא בשלב הנוכחי.

אז למה הוא הצביע בעד? משום שהוא אחוז בפחד משתק מהפריימריז. זה לא שמצביעי הליכוד תומכים בהצעת חוק כזאת, אבל הם לא קובעים שום דבר. המתפקדים קובעים. ואין שום קשר בין הפרופיל הפוליטי של המתפקדים, לבין הפרופיל הפוליטי של המצביעים. לפנאטים יש משקל יתר. משקל עודף. משקל מכריע. זו לא דמוקרטיה. זה עיוות של הדמוקרטיה. זה גידול פרא. התוצאה היא שבין אינטרס לאומי לאינטרס מפלגתי - הפריימריז גורמים לחברי כנסת ולחברי ממשלה להצביע נגד האינטרס הלאומי.

הגיע הזמן לנפץ את עגל הפריימריז. לעומתו, אפילו ועדה מסדרת נשמעת כמו סידור הרבה יותר שפוי.

קטנוניות מיותרת

בעיר קטנה בדרום צרפת, אקס אן-פרובאנס, יש קהילה יהודית קטנה. במרכז העיר, במקום בולט, מוצבת מדי שנה חנוכייה ענקית. כשראיתי אותה בפעם הראשונה זה נראה לי מוזר. חנוכייה גדולה כל כך, כדי לתת תחושת בית למעטים כל כך? לאחר יומיים, בפריז, הגעתי לשער הניצחון, מול השדרה המרכזית, השאנז אליזה. נקלעתי למופע אור-קולי מרהיב. זיקוקין די-נור, מוזיקה מחרישת אוזניים. ומה זה היה? טקס הדלקת נרות. עוד חנוכיית ענק, במרכז של המרכז של פריז. אפשר להניח שבין החוגגים והעומדים בתור ל"סופגניות חינם", היו גם לא יהודים. מתנדבי חב"ד לא בדקו בציציות.

אז למה, לעזאזל, שמדינת ישראל לא תיתן כבוד למיעוטים שבתוכה? אפשר לכבד את המוסלמים וגם את הנוצרים. גם מחווה בכנסת ישראל הייתה רצויה. זה לא יוריד במילימטר מהזהות היהודית של ישראל, שמעוגנת במגילת העצמאות. זה יוסיף משהו לזהות הפלורליסטית, שגם היא מעוגנת באותה מגילה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...