בחוות השקמים הורד הדגל על ג'ון ויין של הציונות

הדי מחלוקת לצד אהבה ליוו את שרון אלי קבר. מותו נראה כמו כל חייו - זגזוג מתמיד בין קרע לפיוס, בין פשרה לשבר לא היה כמו שרון ללהטט בין אלימות ונשמה

מרדכי חיימוביץ | 14/1/2014 7:33 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
כשהחושך מתעבה והרוח הקרה מכה, פורש אבי פרחן דגל על קברו הטרי של שרון. פרחן, ממפוני אלי סיני, מניח על הדגל כרטיס ביקור. "אל נא תעקור נטוע", כתוב עליו. מישהי, פעילת ליכוד, מזהה את הכתוב, קורעת את הכרטיס בזעם ומעיפה את הדגל. רק לאחר חילופי דברים מוחזר הדגל. "באת לעשות פרובוקציה", אני אומר לפרחן. "באתי לכבד את אריק", הוא משיב לי, "אבל בכרטיס שמלווה אותי שנים יש גם מסר שלא צריך לשכוח".

הדי מחלוקת לצד אהבה עמוקה ליוו את שרון אלי קבר. במובן מסוים נראה מותו כמו כל חייו. זגזוג מתמיד בין קרע לפיוס. בין פשרה לשבר. שרון היה תופעה פולחנית. כהן מלחמה ושלום שלמזבחו היו הישראלים מוכנים להעלות את מנחת מסירותם או ביקורתם. היה בו משהו שהלך מעבר לכריזמה.

"אני" אפל וזעם לא עצור. מנגנון נסתר שברגע הפך אותו מאיש מקסים למסוכן. לא היה כמו שרון ללהטט בין אלימות ונשמה. יפה תואר, עז מבט, שריף נחוש. ג'ון ויין של הציונות. הסרקזם והחן, הכעס והנדיבות היו כליו. פעם כיבה, פעם הדליק. הכל לפי צרכיו השלטוניים. הפוליטיקה צילקה אותו - עד שנעתרה לו. רשימת "שלומציון" שלו זכתה ב-2 מנדטים בבחירות 76'.
 
צילום: אדי ישראל
גלעד שרון בטקס ההלוויה צילום: אדי ישראל

אלמלא האולטימטום של דוד לוי, נתניהו לא היה ממנה אותו לשר בממשלתו הראשונה. בבחירות שהושיבו אותו לראשונה בלשכת ראש הממשלה, הצביע כפר מל"ל עם השכן מקיבוץ משמר השרון - אהוד ברק. הכפר שבו נולד שרון לא סלח להוריו דבורה (ורה) ושמואל (סמואל) את חטא הרוויזיוניזם.

לא ההתנתקות עשתה את שרון ליקיר השמאל והעיתונות. בחברה ישראלית שחיפשה דמות אב הוא היה האחרון שנשאר. לאחר הסתלקותם של בן גוריון, בגין ורבין מי כבר יכול היה לאסוף אל חיקו ראשים נבוכים? ברק הקר, המנוכר, הנבדל? אולמרט שהיה עסוק בעניינים שאין מדברים עליהם לפני הילדים?

שרון הציע אבהות שונה מזו הסמוקה, הנרגזת, קצרת הרוח שהציע רבין. הליכתו הגמלונית הכפופה מעט קדימה כמשתדלת לגרור אחריה את כובד משאו, כפות ידיו הדוביות שנראו תמיד כעטופות כפפות אגרוף - שידרו פיזיות אבהית. איזו עמידה איתנה לצד המשפחה.

המתנחלים ראו בו כל יכול. סרסור של כוח, מתמרן וירטואוזי, אך רק בין מטרות לאומיות. איש ללא אינטרסים שניצב מעל הברוטליות הפוליטית. לכן הכעס לאחר ההתנתקות היה שוצף, בלתי ניתן לגישור. כשל בנים שחשו שאבא הוליך אותם שולל.

טקס הלוויה בגבעת הכלניות תוכנן כמופע רוק, אך היה לערב זיכרון חטיבתי. התקינו מסכים ענקיים, הביאו זמר, אבל במקום האלפים התייצבו כ 1,500. הישראלים , כך נראה, לא טובים בפרידות מאוחרות. בלוויית הרב עובדיה, למשל, הוערך מספר המשתתפים ב-275,000 לכל הפחות. אלא שעל הגבעה לא הייתה התנפלות גם בגלל החשש מנפילת קסאמים, כפי שבאמת קרה לקראת תום הלוויה. מתחם המכובדים, משהו כמו 500 מקומות, היה מלא. אבל שיפולי הגבעה שנועדו לקלוט את העם לאלפיו נשארו די עירומים.


שרון בוודאי לא היה מתעניין בכל זה, אלא במצב האדמה. האדמה אתמול הייתה טובה וחכמה, כפי ששר מיקי גבריאלוב. גבעת הכלניות נראתה שבעה. לא בוצית, לא רטובה, אלא לחה ומזמינה. מוכנה להזניק מבטנה שלל כלניות בעוד כחודשיים. השדות סביב היו ירוקים והאוויר היה מתוק. כל כך יפה שממש לא תקין להיקבר כאן. באזור שמסרב להיות מוכה הוד, שנקי מחרדת קודש מורבידית. הטרקטורונים חורשים כאן חופשי ושיחי הצבר רחוקים מעצב החבצלות. רק הדגל המורד בחוות השקמים שידר אבל והתעקש שלא לשורר עם הטבע.

גם לא אנשי הביטחון. מבין הפרדסים לצד הדרך צצו שוטרים. מאבטחים דקי גזרה, דיילות ביטחון בשחור מימשו בנחישות את ההוראות. הגברת ששמרה על גזרת סגל א' הצליחה להדוף אפילו דבוקה מכובדת של ערוץ 2 בהנהלת דני קושמרו. הצלמים וצוותי הטלוויזיה נכלאו במתחם המסוקים למטה. לאחר שחציתי את הקווים, הונחתי על אוטובוס והוחזרתי לבידוק במכללת ספיר. רק בשובי יכולתי לעלות שוב לגבעה.

כשהשמש עמדה באמצע השמיים התחילו האנשים לטפטף. משה פרש הגיע מפ"ת כשמצחו עטור זיעה. ראה את אריק רק פעם "כשרצה להיות ראש ממשלה" והתאהב. "הרגשתי שאני חייב להגיע לנחם את המשפחה".
צילום: יוסי אלוני
קברו של שרון בתום ההלוויה צילום: יוסי אלוני
כל אחד עושה טעויות

את אליעזר מרין אני מכיר מהצנחנים. בזמנו ייסד את "שלומציון" ועבד צמוד עם אריק. הוא מגדיר אותו: "מנהיג", " לוחם", " אבל בעיקר אדם". כששרון מונה לשר התשתיות, היה מרין יועצו הפוליטי. הוא זוכר בעיה שצצה עם חוג לגמילה מסמים שפעל בבניין של "מקורות". השר כינס ישיבה, הכה בכף ידו על השולחן ורעם: "עשו סוף לסבל של כל המשפחות האלה". על שולחן אחר דפק כדי ליישב עניין לבת של אחד מהרוגי אוטובוס הדמים שגרה בחוות בודדים.

דינה רחמני מקריית גת ויתרה על יום עבודה בבית הספר אורט ובאה. הייתה מוכרחה לבוא. פגשה את אריק רק פעם, אבל הוא נצרב בתודעתה. היא הייתה המזכירה של מנהל הדרום בקק"ל "והוא נכנס אלינו כמו טייפון". מה הציק לו? "בא להתלונן על נהג משאית בדואי שעקר עצים". מה אהבת אצלו? "זה קרה ב-73' והוא היה גבר נאה. בעל עוצמה וחיוך כובש".

הוא חסר לך? "כל 8 השנים האלה, אפילו שישן הרגשתי שהוא איתי. נוכח מאוד. כשהלך השתלטה עלי ריקנות מוחלטת, אמרתי לעצמי:'זהו דינה, אין לך למה לצפות'". אל הגבעה עולה איתה ויקטור מיטנטל. נשען על מקלו. צעד ועוד צעד, אבל לא מוותר. מיטנטל היה הנהג של אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון. "השתחררנו יחד והמשכתי אתו לכנסת". ביום כיפור היה לידו ונפצע כמותו. הוא זוכר שמפקד האוגדה לא התרגש מי יודע מה מהפציעה שלו. "בעיקר דאג לאחרים". לא פחדת להיות נהג שלו? "מה קרה לך? הוא משרה ביטחון". לא היה מעיר לך על טעויות? "היה מתחשב, כל אחד עושה טעויות".



לאחר אסון צור הראשון הזמין שר הביטחון שרון את עורכי החדשות ב"קול ישראל" לתדרוך. היה חם, חלונות המשרד להטו ודוברו של שרון (השם שמור במערכת) נרדם לעינינו. "נרדמת", נזף בו השר. לא עזר להוא שהכחיש: "ראיתי אותך", הלם שרון. ראיתי את האיש ההוא מנסה להיבלע לתוך פסי הבלטות.

כששיירת הארון יוצאת ללטרון, חומס גז'אח טרבין פיסת צל על הגבעה. טרבין חי בשגב שלום ומגיע לכאן בשם בניו עבדללה ומסלאח. גששיו של שרון בפיקוד דרום. "היו קשורים אליו כבנים", הוא אומר לי. "אכל אצלם, שתה אצלם, אכלו אצלו שתו אצלו". לדעת טרבין שרון היה מנהיג חשוב מאוד, "אותו הדבר כמו רבין", אבל במקרה הזה הייתה גם אהבה. "אהבתי אותו גם מהדיבור של הבטן שלי וגם מקו המחשבה של המוח שלי".

המאבטח עטוף הטלית

כשהארון עוזב את לטרון איש חסיד אחד סותם לי את שדה הראייה. קוראים לו אילן ספרא והוא היה המאבטח של שרון כשהיה שר המסחר והתעשייה. בחוות השקמים חזר בתשובה. זה קרה בכיפור89'. " יצאתי לוואדי, פרשתי טלית והחלטתי שזהו". אריק ראה אותו מהמרפסת וקרא ללילי: "בואי תראי משהו שבחיים לא ראית". כשחזר מהוואדי כבר פקע הצום ואריק הכריח אותו לאכול מהמרק של לילי.

כעבור 14 שנה כתב לו מכתב: "תמיד אזכור את מראה המאבטח עטוף הטלית ליד הוואדי כשלילי ואני משקיפים אליך ומתפעלים. . .". למרות הסיפור המרגש, אל תסתיר לי. . ." הבטחתי לך שאזוז ואצלי מילה זאת מילה - למדתי מאריק".


כשספרא זז לי מהעיניים אני רואה את הסלבס שקועים ב"מינגלינג". מתחבקים קלות, מתנשקים קלות, טופחים זה לזה על השכם. שלוש טפיחות בדרך כלל. ספרתי. לכולם יש סודות לספר בטלפון הנייד. אחרת כף היד לא הייתה מסוככת על הפה. ושרק לא יעוף עכשיו איזה קסאם וישלח את ה"פארטי" הזה לעזאזל.


מתחתינו נראים עתה אורות כחולים, שיירת שרון מטפסת במעלה הגבעה. מישהי מאחורי קוראת "בראבו, אריק חזר הביתה". אחר זועק מלבו: "אין כמו שרון בעולם". שמונה אלופים נושאים את הארון הרמטכ"ל גנץ מצדיע ללוחם 38166. " הבט סביבך אריאל. . . תראה איך הם אוהבים אותך, איך הם מרכינים ראש", קורא עמרי. גלעד מספר על אותה שבת אחרונה בחדר 10 בשיבא. איך אריק (לביא) ואריק (איינשטיין) שרו לאריק. "ואני מלטף את פניך הגוועות, אבא".


בתום הטקס הקבר נראה כזר ענקי. אנשים מצלמים כדי לקחת פיסת אריק למזכרת. "צלם את השלט אחי, שמו לו שלט של צה"ל", אומר אחד. "זוז הצידה אתה חותך לי את הפריים", מנדנדת אחרת. ונדמה לך שהאנשים כאן הפסיקו להרגיש. שמים את הכאב בסל מיחזור ואת הצער ב"מסמכים שלי".

גאולה אני מוצא אצל גלית מנצור. את המצלמה שכחה בבית ואולי אין לה בכלל מצלמה. והיא באה באוטובוסים מיפו ד'. והיא בוכה לא רק על שרון. גם על אמא שמתה. והיא בוכה עם דמעות. ממש כמו פעם.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עוד ב''דעות''

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים