 |
|
|
|
|
הילוד הצעיר אומר: "הייתי" – ואין עונה |
|
|
|
|
כתב העת המקוון לספרות "דג אנונימי?" רצה לתת פתחון פה למהפכה ספרותית, בארץ בה אין ספרות כלל. עם מותו חסר ההד נושא אשר שכטר קינה |
|
|
|
|
|
|
|
|
"לקרואה: צרחת היטב, דנטון; אילו נאבקת כך על חייך קצת קודם, היה עכשיו הכל אחרת. נכון, כשהמיתה מתקרבת בחוצפה כזאת ממש עד אליך ומסריח לה מהגרון והיא נטפלת אליך עוד ועוד?
קמיי: אילו לפחות הייתה אונסת אותך וקורעת את טרפה תוך מאבק וקרב מתוך האיברים הלוהטים! אבל כך, בכל גינוני הרשמיות כמו בחתונה עם אשה זקנה, כל התנאים מפורטים, קוראים לעדים ואומרים אמן, ואז, כשמרימים את השמיכה היא מזדחלת פנימה באיבריה הקרים!
דנטון: ולוואי היה זה קרב שבו נועצים שיניים וזרועות! לי נדמה שנפלתי בין גלגלי שיניים והאיברים נתלשים ממני לאט לאט, בשיטתיות, בכוח פיסי קר. למות בצורה כל כך מכנית!
קמיי: ואחר כך לשכב לבד, נוקשה, בהבל לח של רקבון – אולי המוות מוצץ את החיים סיב אחר סיב, להירקב אולי בעודנו בהכרה!"
(גאורג ביכנר, "מות דנטון")
___
למצער, גיליון יולי של "דג אנונימי?", כתב העת המקוון לספרות, לא עלה השבוע. במקומו, הופיעה הודעה קצרה מאת העורכים, תומר ליכטש ואלעד יעקובי, החותמת את דברי ימיו הקצרים של כתב העת. "נראה כי שלושת גליונות הדג האחרונים (25-27) שפורסמו עם חידוש שידוריו המקוונים, היו, בסופו של דבר, גליונות קטלוגיים בלבד", לשון ההודעה, "הללו הציגו את הספרות כפי שהיינו רוצים שתוצג, עסקו בה כפי שהיינו רוצים שיעסקו בה. עם זאת, בשלושת הגליונות האלה היה חסר יסוד מהותי של אירוע, משהו מן ההתרחשות הבלתי-ניתנת-להאמר-במלים, שאפפה, לדעתנו, את הדג עד לפני יציאתו לפגרה."
הדג עלה לרשת בינואר 2001, מלא כוונות, מלווה במניפסט פתיחה שהביע את התקווה להיות שופר ליוצרי הדור הזה, דור שעליו אומרים – ובהן צדק – שאולי יש לו איך, אבל אין לו מה לומר, דור שלא מצא את מקומו במאזניים, ולא בעיתון 77, דור שלא ידע ולא יודע כיצד להשתמש או כיצד להתמודד עם הכלים שניתנו לו; להיות לכתב עת, אשר יבטא, או יברא דרך מדיום מתפתח, אסתטיקה חדשה של ספרות, מרחב מחייה טרי, רחב יותר, לשפה העברית, שיוכיח כי ישנן דרכים אחרות לכתוב בהן לבד מאלו המשומשות לעייפה. מותו מסמן את כיבושה של עוד נקודה רעננה ע"י השממה הספרותית השולטת כאן, פיסת ירק נוספת שיובשה עד שהצהיבה. עוד ניסיון של דור חדש להתעלות מעל למה שכבר נמאס שיש כאן נבלע ברעשי הרקע, וגווע בשקט – רוב האנשים יעדיפו להתעניין בקלטות ביתיות מאשר הם יעדיפו לעסוק בספרות (וזה בסדר, נניח). אמנם התמוה הוא כיצד חלף כוכב נופל בשמי הספרות העברית, ואף אחד לא מסתכל למעלה, ומנסה להתחקות במבטו אחר מסלול הנפילה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| גמור | /images/archive/gallery/127/767.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
לא עוד אתגר קרת
|
|
 |
|
|
כדאי לומר זאת כבר עכשיו – אין ספרות ישראלית, ישנו פיינשמעקר. ספרות היא עניין חי, דינמי, תחלופת רעיונות, שבירת קווי שמיים, מאבקים אלימים וזוב דם, לא חדרים טחובים, כסאות ממוסמרים לרצפה, מילונים ישנים וריח פורמלין. המרידה האחרונה בשירה העברית התרחשה בשנות ה-50, ומאז זקנו יוצריה ופג תוקפם, ובכל זאת יעדיפו מו"לים לא להשקיע מאמץ בחיפושים, במקום הם יבחרו להעניק מקום של כבוד לכל קשקוש ושרבוט אקראי שיוציאו אלה תחת ידיהם. והצעירים? אלה מעדיפים כיום לנסות ולהעלות באוב את אלתרמן או את לאה גולדברג, להנפיק רומנים פמיניסטיים פוסט-קווירים עמוסי התייחסויות לעצמם ולכיבוש, או סתם לפתוח עמוד בבמה חדשה ולנסות להיות עוד אתגר קרת. סיפורה של הספרות העברית מקביל בכך לזה של מדינת ישראל: פריחה קצרה, התחדשות, Ricorso שלווה בתנופת יצירה אדירה, ולאחר מכן, קיפאון, ניוון ודריכה במקום במשך עשרות שנים, עד ההידרדרות הבלתי נמנעת.
הדג כיוון גבוה מביצות דקדנטיות אלה, בהן שקעה התרבות העברית, לאותן פסגות בהן ספרות אמיתית נוצרת, למפגש החי בין מילים, למהפכה תרבותית המקימה משוררים וסופרים, ליצירה של ספרות עברית המתחקה אחר היש שבאין העכשווי, ומרחיבה אותו; להפנוט שבמילה הכתובה, הרחוק כל כך מן ה"פואנטות" הטיפשיות שהפכו למודל אשר מלמדים ומבקשים להתחקות אחריו בבתי הספר, הממחישות היטב כמה מעט אנחנו מסוגלים לקלוט, ועד כמה אנחנו רוצים לא להעמיק בדברים, ולעבור הלאה. אולי מתוך פחד שבמסתרי המילים נחבא מוקש, או מחבל מתאבד, או אולי בבואה לא מחמיאה.
הנה, מה שנשאר מבניין העברית יכול להסתכם היום בכמה סופרים ראויים, שמזלם אם ימצאו קוראים הראויים להם, עשרות אלפי קשקשנים שהמרחק בינם לבין כשרון או עברית תקינה כמרחק בין תל אביב לבאזל; בניין מוזנח, חולה, שריד למה שפעם, לפני שלוכלך ע"י פגעי הזמן, התיימר להיות חלק מן "העיר הלבנה", פנינה באמצע הלבנט, לעצב סדרי יום בכוחן של מילים ואידיאות – לבנות, להתחדש, להרוס, לא רק לשעשע או לגעת. בשלוש שנות קיומו (כולל שנת פגרה אחת) ניסה הדג להיות ה-Ricorso , חוד החנית הדרוש כל כך לספרות העברית כדי שיפרוץ יש מתוך האין, להיות לה הקול הצעיר המשוחרר, שמעולם לא היה לה באמת, הנחוץ כל כך כשכל סימן לתרבות ממנה והלאה; להחזירה לרוח – אותו יסוד אשר למענו ובשמו שירה נכתבת - שכבר מזמן אינה שוכנת כאן, בין כתלי ג'ונגל הבטון המדברי בו בנינו לנו בית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשלון
|
|
|
|
|
פרי יצירתם של צעירים, ניסה הדג ליצור אלטרנטיבה להגמוניה השלטת ב"סצנה הספרותית" (איזה מינוח מטעה!) בישראל, זו שמבקרת את עצמה, מכבדת את עצמה בפרסים, וככל הנראה גם קוראת את עצמה – כי לאף אחד אחר, מסתבר, כבר אין כוח. הדג היה ניסיון כן לשנות עיוות שהפך בישראל לבן-בית, ולהעמיד במקומו קול אחר, רלוונטי לזמנים ולתהפוכות שקרו וקורות כאן, ובכלל; להחליף את הקשישים, כבודם של אלה במקומו מונח, הספונים מזה שנים בטרקליניהם המעלים ריח עבש של דליפות גג וספרים ישנים, מקשקשים ללא הפסקה בניסיון נואש לשחזר (בחרוזים) את הישגי עלומיהם, באמנות פועמת, שאפתנית, ליטול את החומרים, את לבני הבטון ואת המלט שננטשו ע"י הדורות הקודמים, ולהפיח חיים חדשים של עשייה בבניין העברית הגוסס, שהחל להתפורר זה מכבר.
אבל הדג הרי כשל בכך, יגידו המקטרגים, הרי זו הסיבה ש"נסתיימו שידוריו", שלא הצליח לגרום למהפכה ספרותית, להחליף את כתבי העת הישנים, המודפסים, כחוד החנית של דור יוצרים צעיר, מלא רעיונות ודחפים מהפכניים, שלא הצליח להעלות את עצמו לכדי אירוע. ובכל זאת, מול הקיפאון, השממה והסטטיות התרבותית הנשמרים בקנאות בארץ, פעל הדג שלוש שנים, בתהליך הבשלה הדרגתי, וקיבץ סביבו כמה יוצרים, כל אחד וגרסתו שלו להשראה, כל העת מנסה להוציא מן החפירות שירה מזוקקת, אבן הפילוסופים שהאלכימאים היו רודפים אחריה, זהב – מאפר. איתרע מזלו של הדג, ומזלנו, והוא הקדים את זמנו, ויצק חומר בהיעדר כלי קיבול, ויצר כלי קיבול בהיעדר די חומר. אם נכשל, אם לאו, זאת תשפוט ההיסטוריה. אם בו נזרעו זרעיהם הראשונים של סופרי העתיד, רק העתיד יידע. יהיה אשר יהיה, זהו הניסיון, הכוונה, רוח היצירה שפיעמה בדג, שהוכיחה כי אפשריים חיים ספרותיים כאן, כי ניתן להביע כוונות אמנותיות בעברית גם היום, מבלי להישמע מגוחך ומבלי שמדינה שלמה תצפה בך
עושה מעצמך צחוק דרך מסך הטלוויזיה. אובדנו של הדג מותיר חלל בספרות העברית, שרבים בה הקולות המתעקשים לומר כלום, אך ספורים היוצרים המצליחים להתעלות בקול ייחודי, צלול, מבעד לרעש התבן. וגם אם לא הצליח להגיע ליעדים שקבע לעצמו, כשלונו של הדג לחולל מהפכה לא נעוץ בכיוונו, אלא בעובדה המצערת שמהפכות תרבותיות, ספרותיות בפרט, כבר מזמן אינן נשמעות כאן; הן מושתקות ע"י צופרי הפקקים, המולת אתרי הבנייה ומועדוני הריקודים, על רקע מבזקי החדשות ורעש הוויכוחים הקולניים על תאונות דרכים ושעשועוני טלוויזיה. מותו של הדג אינו רק אובדן עוד מקום אחד לפרסם בו, הוא מסמל דלת נוספת שנטרקה בפני יוצרים צעירים בישראל, שתרים אחר שינוי, התפתחות השיח, וכן – גם אחר מהפכה.
...אז הנה, הדג מת, ואיש אינו פוצה פה. כאילו לא פעל, כולם בענייניהם. האלבום החדש של זה וזה משלב השפעות מכאן וכאן ולכן הוא מזכיר באופן חשוד את החידוש של זה לשיר של אלמוני אחר שמת לא מזמן, הספר החדש של פלוני מדגים יפה כיצד מוזיקאים חובבי לאקאן אינם יכולים לכתוב פרוזה, ספר השירים של זמר זה וזה עולה יותר מדי אך מצורף לו עיבוד של שירי הספר למפוחית ורביעיית א-קפלה, הרומן החדש של סופר ידוע זה וזה זכה בפרס על סך ככה וככה... לצעירי הארץ הזאת יש דברים חשובים יותר להתעסק בהם מאשר ירחונים ספרותיים, מהפכות תרבותיות ושירה שבכוח שורותיה בלבד מסוגלת להפיח חיים ודחף לפעולה בקוראיה (מישהו יודע אולי מי ניצח בכוכב נולד?)... "אנחנו אנשי בסדר", כתב פעם חנוך לוין, "עם אצבע בתחת ושיר בגרון... וטוב, ומסריח, וחם". ראו כיצד, בניגוד לחוקי הטבע, דווקא הילוד הצעיר אומר לכל עבר: הייתי; ואין עונה, ואין מבכה את החיים שיכולים היו להיווצר בו, כי גם מסביבו הכל מת כבר מזמן.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הספריה הישנה
|
|
|
|
|
|
הערה
|
|
|
|
|
פרסמתי לא פעם, ולא פעמיים ב"דג אנונימי?". יחד עם 14 כותבים אחרים, הופעתי גם אני באנתולוגיה שפורסמה בהוצאת אבן-חושן. בוויכוחים אינספור, הצטרפתי גם אני למגינים על הזכות, החובה, ההכרח ליצור כאן משהו החורג בתעוזתו, באופקיו וביעדיו מן הרומן התורן, הסתמי למדי, של עמוס עוז או א.ב. יהושע, ממקבץ קשקושי-העשרה החדש של אפרת מישורי או תרגומו האחרון של רמי סערי, או מהגיליון האחרון, פג התוקף וצהוב הדף עוד טרם שנשלח לדפוס, של "גג". החיפוש שלי, האישי, אחר סימני חיים בשממה התרבותית שהיא ישראל בשנים האחרונות הוביל אותי לדג, והייתי רוצה לחשוב שהחיפוש של עורכיו אחר חיים במעמקיה הצחיחים של הספרות הזו מצא אותי גם (אמנם זה לא תלוי בי). דעו לכם: הפרידה מן הדג היא לא רק פרידה מכתב-עת ספרותי, היא פרידה מעוד ניסיון ליצור כאן משהו חדש, שנבלע באבק ובהמולה של שוק הכרמל אשר משום-מה הפך להיות האידיאל היצירתי והחברתי של הארץ הזאת; אם ישנם עוד חיים לעברית, הם אלה. אם יש עוד שירה בין חמוקיה הצרים של שפתנו, אותם כותבים שתרמו לדג לאורך גיליונותיו יישאו, בצורה זו או אחרת, את דגלה. מי ייתן ולאחר מותו ייזכר הדג כאפילוג לדור לחדש של יוצרים, לפריצתה של תנופת יצירה נוספת, כפי שכיוון לעשות בחייו, וכפי שהוצהר במניפסט הפתיחה, שהיה כרעם בגיאוגרפיה של פיצוצי אוטובוסים. ולעורכיו של הדג: היה זה לכבוד. תודה.
("דנטון: עכשיו אתם מכירים את דנטון. עוד כמה שעות, וינום בזרועות התהילה.")
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
והערת המערכת
|
|
|
|
|
סדרת המאמרים שעסקה בניוון ובאכזריות באומנות ובאינטרנט נקטעה בשל אירועי השעה. בשבוע הבא יתחדשו שידורינו.
המדור נט.ארט יעסוק, מדי יום שישי, בקשר שבין אמנות לרשת, בשינוי שעוברים שני המושגים הללו כשהם נתקלים זה בזה, באותם אירועים אמנותיים המתעלים מעל רעש התבן.
"מן התענוג החושי, מן הטירוף, אל האימה חסרת הגבולות. זהו הצעד הראשון"
(ז'ורז' בטאיי)
2 | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
