 |
/images/archive/gallery/400/883.jpg מסך המחשב של זלי גורביץ עם הטקסט של זמן בב.
צילום: תומר ליכטש  |
|
|
|
|
| הקובץ "זמן בָּבָּ" של זלי גורביץ' מדבר בשפה חדשה. הוא תופש את הרשת, ונזרק ממנה החוצה. הוא מתרגם את הלשון שלה ללשונות אחרות, ושר בהן שירים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האם הרשת יפה? אתר מסוים עשוי להיות יפה ואתר אחר פחות, פה ושם יש מקומות שנחשבים ליפים. כן. אבל הרשת – כולה, כל-כולה, טוטלית, מקצה אל כל
הקצוות כולם – יש בה יופי? כדי לכנות דבר מה כ"יפה" אנו צריכים, קודם לכל, לתפוש ממנו מרחק. אנו עומדים מן הצד, ופתאום – אה! זה יפה! – אבל מה יפה בזה? מה יפה במוסיקה הזו, דווקא בזו? האופן שבו תו מוביל לתו; בציור הזה – האופן שהכחול "מונח"; באישה הזו – התזוזה שלה, הדיבור שלה, העיניים שלה. "פתאום" אנו תופשים כל מיני דברים כדברים יפים. הרחוב עשוי פתאום להיראות יפה. המדרכה, החריצים שבין הלבנים. השמים, כשמביטים עליהם, יפים. גם הים. אבל איך תופשים מרחק מהרשת?
בקובץ "זמן בָּבָּ" (עם עובד, 2005) מצליח זלי גורביץ' לתפוס מרחק מהרשת. הוא עומד בחלל שנמצא מחוץ לה, ובזמן שמתרחק אל השעות ה-25 וה-26 של היממה. משם הוא כותב – בקדחתנות אינטרנטית – בָּבָּ אחרי בָּבָּ אחרי בָּבָּ. מהי בָּבָּ? מעין צורה. אבל בָּבָּ היא אולי הצורה הספרותית היחידה שנוצרה עד כה, שמאפשרת לדבר על הרשת ברצינות. במילים אחרות: ה-בָּבָּ מצליחה לתפוש את הרשת מרחוק, כעל משהו יפה.
גורביץ' (56) מכהן כראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, וכבר העמיד לספרותנו המקומית לא מעט ספרי שירה. "זמן בָּבָּ" איננו קובץ-שירה במובן הישן של המלה, אלא יותר קובץ-שירי. זהו ריבוי אדיר של טקסטים (200 עמ') המסודרים כהערות יומניות, לצד ציוני-זמן המתארים, בעצם, את מהלך הכתיבה לאורך תקופה בת חצי שנה. המהלך של בָּבָּ מוביל אותנו בעקבות גורביץ' – יומנאי שמקפיד על בלאגן סדור – אל תוך מעמקיה של משימה מעורפלת, ומתבקשים – ללא מילים – לעבור מבעד לדלתות שנפתחות ונסגרות מולנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| זלי גורביץ'. צילום: תומר ליכטש
| /images/archive/gallery/400/880.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
פונט אריאל 16. או 18
|
|
|
 |
|
|
|
הדבר הראשון שנתקלים בו כשפותחים את "זמן בָּבָּ" הוא הפונט: אריאל בגודל 16 או 18, פונט נפוץ לשימושי רשת, ולספרי הוראות טכניים. הבחירה של גורביץ' לכתוב בפונט "מחשבי" מעניינת ביחס לבחירות של מוציאים לאור עכשוויים. גורביץ' אינו מתעדן. הפונט איננו "אותנטי" וקטן, ומסודר ומיושר, כנהוג בספרי שירה, אלא בוטה וצעקני. לרגע, הטקסט מזכיר – בחיצוניותו – בלוג של אדם שאינו מורגל בדרך-רשת. הפונט, ובעיקר גודל הפונט, תובעים תשומת לב אדירה מצד הקורא. זהו אינו טקסט שמזמין קריאה, אלא טקסט שמעלה את הדברים לפני השטח – מוכיח אותם, זורק אותם לחלל, ושם הם צפים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשכתבתי את זה, זה הפונט שהתאים לי לכתיבה. זה הפונט שהרגשתי שהוא מחזיר לי את המסך נכון. זה היחס שבין הכתב לבין המסך. בין השחור לבין האפור. (מתוך שיחה עם זלי גורביץ')
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שירה וטכנולוגיה
|
|
|
|
|
|
|
אך לא כמו ספר הוראות, ובוודאי שלא כמו בלוגר שאינו מורגל בדרך-רשת, "זמן בָּבָּ" מוליך את קוראיו אל תוך תודעה חדשה. הוא מקוטע, לפרקים לא ברור, חורז-משועשע, מצחיק-את-עצמו. הקריאה ממציאה לנו עוד ועוד שערים למחשבה, לפקיחת תודעה חדשה: ענייני לשון, אסתטיקה, פילוסופיה, מטפיסיקה, יהדות, ענייני היום-יום, כל אלה מופיעים ב"בבות" קטנות, וכל הזמן מוּבלים על ידי מושכות שמזכירות, יותר מכל, את העולם המקוון.
הטכנולוגיה החדשה אינה ממעטת להופיע בטקסטים ספרותיים – "גבוהים" – אך היא גם אינה מרבה לעשות זאת. על אחד המופעים המרשימים של ספרות וטכנולוגיה ניצח דוד אבידן, בספרו "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי", שנכתב בשיתוף פעולה מלא עם תוכנת המחשב אליזה. גם שירה עכשווית מרבה להתעסק עם החוויה הטכנולוגית. משוררים כמו רמי סערי ואגי משעול כותבים לא פעם על חוויה אינטרנטית, או מזכירים מילים הקשורות לעולם הטכנולוגי.
אם אבידן פגש את הטכנולוגיה מתוך תעוזה וחדשנות, אפשר לומר שסערי ומשעול ניגשים לשדה הטכנולוגי מתוך פליאה גדולה על פלא התקשורת החדשה. "זמן בָּבָּ", לעומתם כולם, מתעלה על הישירות – על הנסיוניות הנועזת ועל הפליאה הילדית – וכותב כבמתוך גרעין שמכיר בטכנולוגיה כדבר-קיים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| עטיפת הספר
| /images/archive/gallery/399/934.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
"ךןכק'ד נוא ש 'שךלןמע" (שייקספיר)
|
|
|
|
|
|
|
הקובץ הזה בנוי על ריבוי-של-ריבוי: ריבוי טקסט, ריבוי קטעים, ריבוי ימים, ריבוי חוויה. בתוך אלה ישנו גם הריבוי היותר מעניין – ריבוי הלשון. הלשונות השונות שנפרשות לפנינו ב"זמן בָּבָּ" הן לשון השירה, לשון היהדות, לשון החדשות, לשון הקלילות, לשון הצחוק, לשון-הלשון, אך חדשה ומעניינת מכולן היא אחת – לשון האינטרנט.
אבידן מאוד נפוץ בקובץ הזה, גם אבות ישורון מופיע פה ושם, שייקספיר מצוטט כשהמלים הוקלדו באנגלית, אבל המקלדת כוונה לעברית, כך שהתוצאה נראית בערך כך: "ךןכק'ד נוא ש 'שךלןמע / דישגם'ת ש פםםר פךטקרק", שמשמעו – "life's but a walking / shadow, a poor player", לא מעט ציטוטים מן התנ"ך ומארון הספרים היהודי חוזרים על עצמם שוב ושוב.
גם לשון החדשות – ובכן, נוכל להתקל בציטוטים ישירים כמעט ממבזקי חדשות של מלחמת המפרץ השניה, המובאים לידי אבסורד, שמוציא אותם מהקשרם הדיווחי והופך אותם לכמעט סוריאליסטים (למשל ראיון של חייל אמריקני בעיראק לסוכנות רויטרס שמסתיים במלים "שתיתי כוס של חול").
|
|
|
|
|
|
|
 |
| "זמן בב", בעמוד בו עם ציטוט שייקספיר. צילום: עידו קינן
| /images/archive/gallery/401/048.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איזה משמעות יש לטרקטור? למכונת תפירה? איזה משמעות יש לה? חוץ מהפונקציה שלה, אולי, או האסתטיקה שלה. ולכן במכונה אין שקט. יש טרטור של הרשת. הרשת מטרטרת. זה לא נשמע – אבל זה לא שקט. ושירה, היא איכשהו זקוקה לשקט שיש, למשל, בספר, ואין במחשב. (מתוך שיחה עם זלי גורביץ')
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לשון-הרשת
|
|
|
|
|
|
|
אך מעניינת מכולם היא דווקא לשון המחשב, ובתוכה – לשון הרשת. לשון האינטרנט. "זמן בָּבָּ" מצליח לצטט את הסביבה-המקוונת מבלי לגחך עליה ומבלי לתפוש ולהתפש ברצינות-יתר. גורביץ' אינו "מבין גדול" באינטרנט, אבל בדיוק ככזה – הוא מצליח להביט על רוח הקיוון בעיניים אחרות. הוא חוקר את הרשת כמו ילד עם זקן, כלומר – כמו בב. כמו ילד שכל יכולתו היא לומר "בָּבָּ, בָּבָּ", אבל כמו בבא זקן, שמעשן חשיש, חצי-עירום, כפי שמתואר באחת מן ה"בּבּוֹת" בספר.
האפשרות הטכנולוגית לתקשורת היא אחד מהנושאים שמהדהדים בקובץ. אחת הדוגמאות היפות היא זיכרון ישן על חוט מסוג "ח-10", חוט צבאי שחור ודק, שמוביל תקשורת טלפונית מנקודה לנקודה, למרחקים ארוכים. מה שמפתיע את גורביץ' אינו רק העובדה שבאמצע המדבר ישנו טלפון צבאי, אלא האופן שבו הקול שלו נע – בחוּט – דרך המדבר המצרי. התוכן מתגמד ליד אמצעי השידור שלו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אולי הייתי הופך. במקום מה שקראת לשון-הרשת – הייתי אומר שיש רשת-של-הלשון. זאת אומרת, הלשון כאן צריכה להתרשת. ניקח את מושג הרשת ונפתח אותו קצת. הרשת, יש בה תפרים, אבל יש בה חורים – יש בה נגטיב. ובלשון – אותו דבר. כדי להגיע לתשליל, כדי להגיע לשלילה של הלשון, לָשְׁלִילַשוֹן, להגיע לחורים של הרשת, של הלשון, זה צריך שקט. זה קורה לאט. אפילו שזה קורה מהר – זה קורה לאט. (מתוך שיחה עם זלי גורביץ')
|
|
|
|
|
|
|
 |
| גורביץ' ליד הטקסט של זמן בב על המחשב בחדר העבודה. צילום: תומר ליכטש
| /images/archive/gallery/400/876.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
סודה של הרשת
|
|
|
|
|
|
|
גורביץ' מביא לספרות העברית רגעים קטנים ולכאורה חסרי-משמעות ביחסים היומיומיים של אדם-מחשב. זהו היום-יום החדש, ולא הייתה לנו את השפה לתאר זאת, עד כה. "זמן בָּבָּ" אינו חוסך בשיח הממוחשב, ומעלה לפני השטח מלים כמו פייג'דאון (page down), סימנים המיוחדים למקלדת, סימנים שנכתבו בטעות-לא-טעות, הקלדה של טקסט אנגלי באותיות עבריות (אולי הטעות הנפוצה ביותר אצל משתמשי המחשב הישראלים) ועוד.
זהו הוא אחד מהקבצים השיריים האוונגרדים (הספורים) שיצאו בארץ בעשור האחרון. הוא מצליח לעשות יותר מלהעלות על סדר יומה של הספרות מרחב חדש – המרחב המקוון – הוא גם מצליח להעלות את הספרות עצמה כלפי למעלה, אל תוך המרחבים החדשים הללו, אל נוף אחר, שהקבוצה הספרותית בארץ אינה מכירה. לא כך.
זהו גם אחד הגשרים הבודדים המחברים בין האי-הענק המכונה "אינטרנט" לבין האי המצטמק והולך, המכונה "ספרות". הוא מצליח להביא אל הספרות אותו הדבר שאיננו ספרותי, ובמקום שהדבר הזה, הדבר שאיננו ספרותי, נלקח, הוא מותיר אחריו דבר-מה ספרותי. לקחת ולתת. סודה של הרשת, סודה של הספרות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הרגע הראשון שבו נולד הרעיון של בב היה בספר שכתבתי אחרי "יום יום", ולא פרסמתי. הספר נגמר בזנב. זה הסוף של הספר. זה הכל אותיות של השם שלי, שסתם – שיחקתי איתן. וברגע מסויים פתאום הסתכלתי על זה ושאלתי "מה אני עושה, אני עושה דאדא?" ואז כתבתי כאן ז.ל.ד.ד.ז.ב.ב., והמשמעות של זה היתה "זה לא דאדא, זה בב". כלומר, תוך כדי הדאדא, הזנב הדאדאיסטי הזה, עניתי לעצמי – זה לא דאדא. זה בב. זה משהו אחר. אבל היה לי ברור שזה בב. ולא דאדא. הדאדא זה בדיוק הבוהו התינוקי. ובב – קודם כל מבחינת התנוחה שלו – בב הוא מבוגר. הוא גם תינוק, הוא גם דאדא, אבל הוא גם מבוגר, הוא איש עם זקן. הוא סבא - - הבב, פתאום נתן איזה חיים לתינוק. אתה יכול לתת את שני הזמנים האלה בבת אחת. וההרגשה שלי, שמתוך זה זה צמח, שזה לא עידן של דאדא – זה עידן של בב. (מתוך שיחה עם זלי גורביץ')
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
