 |
 |
|
|
|
|
| זכרון נשחק, נייר דוהה ואבנים הן לא פרקטיות. רק ההארד דיסק יציל את הספרות הקלאסית • ספריית אלכסנדריה מודל 2007 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפני כמה ימים הגעתי, ממש במקרה, לספרייה של ד"ר ווידג'ר (Widger), שצורפה לאחרונה לפרויקט גוטנברג המפורסם. לא שמעתי לפני כן על הד"ר הזה, אבל הספרייה שלו היא שכיית חמדה אינטלקטואלית אמיתית, ומהסוג המשובח ביותר. בספרייה מצוי אוסף ספרים קלאסי ומרתק הכולל מאות רבות של ספרים מהמאות הקודמות, לרבות איורים וספרי מקור.
 |
| ספרים לכל |
|
התאחדות התוכן הפתוח ממשיכה להאבק בבלעדיות של גוגל בתחום העלאת ספרים לרשת. זה קצת מוזר כשהחברה אומרת שהמטרה שלה היא לספק גישה אוניברסלית למידע, אומרים שם |
| לסיפור המלא |
|
|
|  |
ווידג'ר סרק אחד לאחד את כל הספרים והעלה אותם לרשת האינטרנט לטובת פרויקט גוטנברג ולנחלת הכלל.
המשמעות פשוטה: כל אחד בעולם שחשקה נפשו לקרוא או לעיין, להשתמש או להוריד, או אולי להוציא לאור את אחת מהפנינים הללו יכול לעשות זאת בלי בעיה. אלפים רבים של ספרים ממיטב הספרות העולמית פתוחים כאן בספריית ווידג'ר לעין כל ומשוחררים מזכויות יוצרים.
העובדה שתוקפן של זכויות היוצרים פג בדרך כלל 70-75 שנה לאחר מות המחבר הופכת חלק ניכר מהספרות העולמית לנחלת הכלל. אבל אליה וקוץ בה: הזכויות אמנם אינן נשמרות לאורך זמן, אבל בהרבה מקרים גם הספרים לא. הספרות הקלאסית היא אולי נצחית, אבל היא לא חיה לנצח.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
האינטרנט זוכר יותר
|
|
|
 |
|
|
|
ההיסטוריה רצופה במקרים של אלימות מכוונת נגד ספרים, והאירוע הטראומטי מכולם הוא סיפורה של הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, שבשיאה, במהלך המאה השלישית והרביעית לספירה, החזיקה כחצי מיליון כתבי יד. סדרה של שריפות הביאה להשמדתם לעד של כל כתבי היד בספרייה – חלקם ממיטב הספרות של העולם הקדום.
אויב אחר של כתבי היד הוא הזמן. המדיומים המשמרים, החל בזיכרון האנושי, לוחות האבן והחמר, וכלה בנייר ובפורמטים הדיגיטליים של היום, אינם יעילים, וחלקם הגדול גם לא עמיד לאורך תקופות ארוכות. עד כמה שזה עשוי להישמע לכם מפתיע, האבן היא
עדיין ההימור הטוב ביותר לנשיאת מידע מוגבל לתקופות ארוכות. רוצים לכתוב כמה שורות שיישמרו לאורך זמן? הקימו לעצמכם מונוליט גדול מאבן מתאימה, וחרטו עליו את הטקסט. יש סיכוי מצוין שקניתם לו חיי נצח, או לפחות כמה אלפי שנים.
אלא שאבנים אינן יכולות כמובן לפתור את בעיית ההנצחה של כתבי היד הספרותיים והלא ספרותיים של העולם, ובכלל נראה שמישהו צריך לקבל אחריות. מה שמחזיר אותי לאינטרנט ולסיפור החינם של ספריית ווידג'ר.
העלאת כתבי היד הספרותיים של העולם לרשת באמצעות פרויקט גוטנברג ופרויקטים אחרים דומים, כולל פרויקט בן יהודה הנפלא שלנו, היא חלק מהתהליך הזה. נכון להיום יותר מחצי מיליון ספרים חופשיים ונגישים בשפות שונות לכל אחד. המשמעות היא שמאות אלפי בני אדם מורידים את הספרים הללו למחשבים האישיים, הניידים או למחשבוני הכיס שלהם כדי לקרוא בהם בשעות הפנאי.
הנה אני מוריד לי כעת כמות הגונה של ייסורי מצפון והגיגים בדמות "החטא ועונשו" של דוסטוייבסקי, וטומן אותו באחד המדפים בדיסק הקשיח. נכון שאיני יודע כמה זמן הוא יישאר שם, אבל חשבו על כך שאיני לבד וקיימים מן הסתם אלפים רבים של משתמשים, מעריצי הספר ברחבי העולם, שהורידו ויורידו את העלילה המופלאה הזאת בשנים הבאות. כל אחד מאיתנו ישמר את סיפורו של רסקולניקוב בדרכו שלו, מה שיהפוך את כולנו – משתמשי האינטרנט באשר הם – לאבירי המסדר ושומרי החותם המודרניים של ספריית אלכסנדריה החדשה. תודו שזה מרומם את הלב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על אודות הכותב
|
|
|
|
|
|
|
עמי בן בסט הוא מנהל פרויקטים, סופר ועיתונאי לנושאי מדע וטכנולוגיה. הבלוג שלו, קצה, עוסק בעניינים שבין הא ודא וגם טיפה מעבר להם.
| | | | | |
|
| |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
