 |
/images/archive/gallery/841/851.jpg ערימה של הספר ''לורם איפסום''.
צילום: תומר ליכטש, cc-by-nc-nd  |
|
|
|
|
| ביקורת של דורה קישינבסקי / על ספר של תומר ליכטש / באתר של עופר נמרודי
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אפשר למצוא
את "לורם איפסום" של ידידי תומר ליכטש באינטרנט, במסמך PDF נאה. אבל למקרה שאתם חושבים שעם ספרי שירה ראוי לקיים מערכת יחסים גופנית, אפשר למצוא את הספר בכמה חנויות אינדי – ובהן "פואמה", דוכן השירה המוזר בדיזנגוף סנטר. את פואמה, למרבה הצער, אפשר למצוא רק במקרה. אבל יש טריק שבדרך כלל עובד: להימצא באחד מהסניפים של צומת ספרים בלמעלה של הסנטר, ולנסות בכנות להגיע לשני. באמצע הדרך, אולי תראו את פואמה בזווית העין. לפעמים הוא יהיה פתוח.
כשאני הגעתי הוא היה סגור, וגם כשהמוכר חזר לבסוף, הוא בירר מה אני רוצה לפני שפתח את המנעול של הוויטרינה עבורי. מצאנו ביחד את לורם, וכשהתברר שהבחור מוכן לוותר על 5 שקלים כי אין לו עודף, התעקשתי למצוא כסף קטן ולשלם את הסכום המדויק, בשם סצינת האינדי. "אני חייב להודות שלא הספקתי", העיר המוכר לפני שהלכתי.
"ובכן, זה מאוד מוזר", אמרתי. "אבל מעניין. זה בדרך כלל מצחיק, ואז מדי פעם יש משהו שעושה אאוץ'".
טוב, אני לא מבקרת שירה נכבדת. אבל זה בסדר: זה לא ספר שירה נכבד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
ליכטש מתאר את ספרו חזור ותאר כמשהו שקשור איכשהו לאינטרנט – משהו שמשתלב ב- ונובע מ- תרבות הדיבור הדיגיטלית, בין טוקבקים למאש-אפ. קריאה ראשונה של הספר לא מצדיקה את התיאור הזה, שנשמע קצת כמו נסיון של ליכטש להצדיק את ההגדרה העצמית שלו כיוצר תרבות דיגיטלית. בקריאות הבאות מבינים שהקטעים בני שלוש השורות ב"לורם איפסום", במידה שהם שייכים לז'אנר מסוים, שייכים לז'אנר הטאגליין. וטאגליינים, בלי שנהיה מודעים לזה, הפכו לחלק משמעותי מאוד מחיי הרשת.
גולשים כבדים יודעים שצריך לאגור מחסן של התחכמויות קצרות כדי שיהיה מה לצטט בסטטוס של הגוגל-טוק והמסנג'ר והפייסבוק ובכותרת המשנה של הבלוג. טאג שנון הוא לא רק כרטיס כניסה ראשוני לקבוצת האנשים המעניינים של האינטרנט, קבוצה שהסלקציה אליה מתבצעת במהירות ובחומרה על ידי גולשים היפראקטיביים ופגועי-מולטיטאסקינג; יש בזה גם מחוייבות חברתית. ברשת מצפים ממך לספק בידור מהיר. ומצד שני, יש גם מחסן של התחכמויות קצרות שנאגר באופן טבעי תוך כדי השיטוט באינטרנט. וטאגליין הוא דרך טובה להשתמש בהן. גרפיטי הוא עוד דרך טובה, אבל בשביל זה צריך לקום מהכסא.
הטאגליינים, כמו כתובות הגרפיטי, מכילים את זרעי חורבנם. הם קלים מדי. הם לא רציניים, וזה שהם יודעים את זה לא הופך את זה לבסדר. גם כשהם באמת מצחיקים או מעוררי מחשבה, הם יכולים באותה מידה להיות מתאמצים-מדי וילדותיים, תלוי במצב הרוח של הקורא.
אז לכתוב ספר שלם שמורכב מטאגליינים – משפטים שנועדו להיות ציטוטים – זה קודם כל מעשה אמיץ.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/145/486.jpg
תומר ליכטש, גרסת 2002 צילום: אסף אביר |
צילום: אסף אביר |
תומר ליכטש, גרסת 2002 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השירים בספר לא מתחברים לתהליך קריאה אחיד. העיון בהם ברצף מספק רק מנת-יתר של וואט דה פאק מענג – שזו, אגב, עוד נקודת דמיון לאינטרנט. אבל אם אי אפשר לחלק אותם לפרקים, דווקא מפתה לחלק אותם לתגיות על פי תוכנם. להלן ענן תגיות אפשרי.
יש שירים שהם רסיסים של תרבות דיבור ישראלית, שנלקחו מחוץ להקשרם והוצבו במוזיאון כדי שנבחן אותם מחדש. אבל זה מוזיאון של ליכטש, אז אפשר ואף מומלץ לסיים את הבחינה-מחדש במסקנה "פחחחחח". הטריק הישן של חלוקת טקסט "נמוך" לשורות-שיר כדי להוסיף לו נופך קומי עדיין עובד, מסתבר, אבל מה שעובד בעיקר בשירים האלה הוא האוזן המצוינת של ליכטש:
מה זה כולו כנר
עושה ככה ככה עם המקל
גם כן ספורט
ויש את אותו הדבר, אבל בטוקבקים:
מנובלים כולם
כתב 32 ל-26
ואללה מנובלים כולם
יש התגרויות משעשעות בעולם האינטלקטואליה בכלל והשירה בפרט, משהו בין פיצוץ בלונים להזמנה לדו-קרב:
שיר של יצחק לאור
במוסף של בני ציפר
בעיתון של עמוס שוקן
וביניהן רגעים של התרפקות גיקית, עם הרבה נוסטלגיה רומנטית, על עולם המחשבים:
למדת ממני
הרבה דברים
כולל להתקין פיירפוקס
יש לא מעט השתטויות מילוליות מטופשות ומצחיקות:
מורי זן
חסרי חן
טרנספורמֵי שן
ואז חריצת-לשון לקורא האומלל שמנסה באותו הרגע להגדיר את הספר שבידו:
זוהי אינה יצירת אמנות
מכיוון שהיא מוגשת לא כיצירת אמנות
על ידי אדם שאיננו אמן
יש רגעים שגורמים לקורא לעצור, כמו גרפיטי נוקב באמת באמצע המולה אורבנית עליזה:
אחרי האהבה הגדולה
אחרי האהבה הגדולה
אחרי האהבה הגדולה
ויש, לפעמים, וידויים פשוטים ונטולי התחכמויות, שהעין אולי היתה מדלגת עליהם לו לא היו מוגשים בספר הזה, בצורה הזו. אבל לליכטש חשוב לומר אותם. או שזה סתם מצחיק אותו. קשה לדעת עם טאגליינים.
כל הזמן אני מאוד מודע לעובדה
שהידע והנסיון שלי באינטרנט ובמחשבים גדול
מזה של רוב המשוררים בארץ
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
