 |
 |
|
|
|
|
|
|
| הרב יובל שרלו מסביר כיצד צום עשרה בטבת אינו מציין את תחילת החורבן, אלא דווקא את שיאו הקשה מכל |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השבוע אנו מתעתדים לציין את יום עשרה בטבת, שעיקר תיקונו ההלכתי בא להזכיר את היום בו הוטל המצור על ירושלים. אמנם, בשנים האחרונות הולך יום זה ומשתרש כיום הקדיש הכללי על נרצחי השואה, והדבר אך מגביר את האבל ואת תחושת החורבן, אולם ביסודו של דבר הנושא העומד על הפרק הוא הטלת המצור. בעצם היום הזה בא מלך בבל ושם ידו על ירושלים.
ניתן להבין את הסיבה העיקרית לקביעת יום זה כיום המציין את תחילת החורבן. כשם שמותו של אדם אינו מתחולל בשניה אחת, כי אם מדובר בקריסה של מערכות שונות, עד למותו המוחלט, כך הדבר נכון גם לגבי החורבן. חז"ל ציינו כי עשר מסעות נסעה שכינה קודם שנגנזה בשמי מרומים, ובכך ביארו כי החורבן הוא תהליך – החל בסילוק שכינה שרק נביאים יכלו לחזות בו, והסתיים חודשים לאחר חורבן הבית. נראה כי סיום החרבת בית המקדש לא אירע בחודש אב, כי אם בחודש תשרי, בו נרצח גדליה, ועימו התקווה לשרוד ואולי אף להקים בית מחדש בצו ד'.
ברם, ישנה אפשרות משמעותית יותר להתבוננות על עשרה בטבת. אין מדובר רק בפתיחה לחורבן, כי אם בשיאו. מה שהתברר בחודש העשירי הוא העובדה שהחזון חרב. חזון נבואי גדול ליווה את עם ישראל בימי הנבואה. בחזון נאמר כי באחרית הימים יבואו עמים רבים ויעלו להר בית ד', ושם ילמדו את דרכי הצדק והמשפט. באותו עתיד מפואר תצא תורה מציון ודבר ד' מירושלים, ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. בעשרה בטבת אמנם באו עמים רבים וחנו סביב ירושלים. מבחינה חיצונית ניתן היה לראות בבואם התגשמות של חזון הנבואה. אולם בפועל התברר כי מגמתם של אלו לא היתה לימוד תורה, ולא את משיח ד' הם ביקשו. הם באו להרוס ולהחריב. עולה אפוא כי ביום זה נגלתה לעין כל הקריסה הזמנית של חזון אחרית הימים.
החיים לאור חזון זה מאפיינים את אמונת ישראל. האמונה בביאת המשיח נקבעה כחלק אינטגרלי לא רק בשלושה עשר עיקרי האמונה של הרמב"ם, כי אם גם בתפילה ההלכתית. אנו מצווים להתפלל בכל יום את ברכת הצמחת צמח דוד, וחותמים בברכה זו "מצמיח קרן ישועה". אין מדובר באופטימיות או בתכונה נפשית אחרת, כי אם בהכרעה חד משמעית שההיסטוריה צועדת לכיוון מסוים. תורת האבולוציה לימדה אותנו שיסוד ההתפתחות אינו מכוון אלא על ידי ברירת המוטציה הטובה ביותר. אין הטבע מתפתח כתוצאה מחזון, כי אם כתהליך מקרי מתמיד של ברירת הטוב מבין האפשרויות השונות. תורת המשיח לימדה אותנו כי העולם מתקדם אל עבר עתיד, והוא המושך את הנעשה בעולם בזמן הזה. מכאן באה האמונה העמוקה כי בסופו של דבר ייעשה המשפט ההיסטורי הגדול, ויבואו ימים בהם סערת הקיום הנוכחית תפנה את מקומה לימי שלווה והשקט.
האמונה בביאת המשיח אינה מסירה מאיתנו את האחריות. ראשונים רבים כתבו כי זו דרכה של ההשראה האלוקית: היא מרחפת בחלל אוויר העולם ויש אפשרות שהיא תתממש. אפשרות זו תלויה במעשה אדם, ורק כשמכשיר האדם את עצמו לקלוט את האורה האלוקית, הוא זוכה בה. אמנם, יש מקורות על "בעיתה", המלמדים על הנהגה אלוקית שאינה תלויה במעשי אדם, וייתכן כי ישנן דרכים מקבילות שונות. ברם, הדרך העיקרית אותה למדנו מתורת ד' היא שמוטלת עלינו חובה גדולה לעשות כל שביכולתנו כדי להשיב את החזון למקומו, וכדי לקדם אותנו לקראת אותם ימים מאושרים, בהם אכן נגיע אנחנו לשיא שלמותנו.
אנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו אלא ליטול את האחריות על עצמנו כפי שציווה ריבונו של עולם בתורתן, ולעשות כל שביכולתנו הדלה כדי לרומם את העולם, ולאחר מכן להישען על אבינו שבשמיים ולבקש ממנו את בוא הישועה שלמה, כפי שאנו עושים בתפילותינו.
אין אפשרות לשלוח תגובות למאמר זה.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | הרב יובל שרלו (1957) עומד בראש ישיבת פתח תקווה וחבר הנהלת רבני 'צהר'. פרסם ספרים ומאמרים רבים בתחום ההלכה ומחשבת ישראל ושותף בבמות רבות העוסקות בזהותה היהודית של מדינת ישראל | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
