 |
/images/archive/gallery/545/582.jpg ריוחה של מרקס דה ריסקל
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| מני פאר מגולל את סיפורו של היינן הספרדי מרקס דה ריסקל, שהעלה את ריוחה על מפת היין העולמית |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  |
|
מני פאר, מעריב
5/7/2006 8:26 |
|
|
|
|
|
|
|
התוויות עטורות המדליות לא מותירות מקום לשמו המלא של מייסד היקב שהעלה את הריוחה על המפה הבינלאומית. אצל הספרדים זה ארוך במיוחד.
דון קמילו הרדרוס דה אמזגה מרקס דה ריסקל היה אציל ספרדי משכיל שהבין באמצע המאה ה-19 שהעתיד של יינותיו תלוי בקשר הצרפתי. בדיוק מאה שנה לפני שאנטינורי האיטלקי גאל את יינות הקיאנטי מהבועה המבודדת של זן הסנג'ובזה וייסד את זרם הסופר טוסקנה, עירוב של זנים ושיטות צרפתיות ביין האיטלקי המודרני, הביא המרקיז דה ריסקל את תורת בורדו לריוחה בספרד.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 המתוקשרת גרמו יינות אנטינורי לבום הכלכלי של היינות האיטלקיים ברחבי העולם. בשנות ה-60 של המאה ה-19 נסללה מסילת הרכבת הראשונה בספרד.
החביות הצרפתיות הזדחלו עליה לאטן לריוחה אלבסה הצפונית. שם נטעו מיטב זני בורדו באדמת ספרד
שידעה רק את הטמפרניו, הגראנאש, הקריניאן וכמה זנים שאניני מרכז אירופה לא העריכו.
ב-1855 נקבעה בתערוכה הבינלאומית בפריז הקלסיפיקציה של יינות בורדו שדירוגיה, באופן אבסורדי, תקפים עד היום וקובעים את מחירי היינות הגדולים של העולם. באותן שנים זה היה אתגר ספרדי להיאבק בצרפתים באמצעות הכלים שלהם.
המאבק נשא פרי ורצף המדליות הבינלאומיות שיינות מרקס דה ריסקל העניקו לספרד בשלהי המאה ההיא נוצצות מכל תווית של היקב. היינות זכו לכינוי המחמיא "מדוק אלבסה".
הצלחתו של מרקס דה ריסקל הקדימה במאה שלמה. במאה ה-20 היא היתה יוצרת מן הסתם גל מעריצי סופר ריוחה כפי שקרה לסופר טוסקנים האיטלקים שכבשו את מדפי ארצות הברית במחירי עתק. בקתדרלה, כפי שמכונה הארכיון המשפחתי שמתחת ליקב, נשמרים עד היום הישגי היקב מהימים ההם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| הלבן של מרקס דה ריסקל. צילום: יחסי ציבור
| /images/archive/gallery/545/583.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
מומלץ לא רק לחובבי פלמנקו
|
|
|
 |
|
|
|
לפני שמונה שנים, בטעימה חגיגית, התענגו השותים מריסקל גראן רזרבה בציר 1871! לטעם הטוב יש חשיבות מעבר להישג המדעי של שימור יין. היין בבקבוקים האלה הופק מהגפנים הגדולות של בורדו, ששרדו בספרד כמה עשרות שנים אחרי שכרמי בורדו הושמדו במגיפת הפילוקסרה של סוף המאה ה-19.
בקתדרלה של ריסקל יש לנו אפשרות לערוך מסע חושי לטעמים של יינות בורדו הגדולים מעידן הקלסיפיקציה המיתולוגית. זו אמנם הגרסה הספרדית, אבל היא הכי קרובה בעולם לטעמים שנעלמו.
היין הספרדי יהיה תמיד יותר עז, ירוק וחמור סבר בטעמו מהצרפתי ששואף לאיזון עדין. בריסקל הם מעדיפים חביות עץ אלון אמריקני שמעניקות ליין טעם מתובל וכמעט מפולפל. הם לא חוששים לישנו בחביות האלה גם יותר משנתיים.
טעמתי החודש בתל-אביב את הגראן רזרבה 1998 ששהה 33 חודשים בחביות כאלה. אם גופו המלא יתפתח לאטו כמו אחיו הגדול מ-1871, אפשר יהיה לשתות אותו ב-2124. לא מציע לכם לחכות כל כך הרבה זמן. בעשר השנים הבאות הוא יהיה במיטבו.
רשת דרך היין מייבאת לישראל גם את יין הדגל החדש של היקב. הברון דה שירל, שמיוצר רק בשנות בציר טובות, מייצג את 2001 על מדפינו. בשנים האחרונות חוזרים יינות היקב לזנים הספרדיים המסורתיים. הטמפרניו חוזר לשלוט ברוב הבלנדים.
החקלאות המודרנית ושיטות הייצור העדכניות מאפשרות לעדן את טעמי הזנים שלא תאמו פעם את הפה הבינלאומי שפונק ביינות צרפתיים רכים ומאוזנים. בני המשפחה יצאו ממעוזם שבריוחה והחלו להפיק יינות גם ממחוזות אחרים בספרד. לקיץ הישראלי יתאימו היינות הלבנים שמגיעים מאזור רואדה. להצלחה יש הרבה צבעים.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
