מעריב nrg - למה ככה? - עדית פאנק

ראשי > ניו אייג' > עדית פאנק

למה ככה?

יוני ציגלר ונעם פנחס עשו את "חומוס-קארי": סרט על המטיילים הישראלים שכבשו את הודו, ועל איך ההודים אוכלים את זה. עדית פאנק פגשה אותם

דפדף בניו אייג'

עדית פאנק
25/12/2006 11:56

הסרט הזה מתחיל בצחוק מתגלגל של הקהל. איך אני יודעת שהצחוק יפה לבריאות? כי כל פעם שצוחקים באמת, עולה העצב. זה מותר וכמעט הכרחי. צחוק טוב תמיד מביא למודעות את הפער שכולנו חיים או מתים לסגור אותו באושר.

"חומוס-קארי", סרטם של יוני ציגלר ונועם פנחס, הוא סרט התבוננות בחיפוש אחרי אותו אושר. יוני לא היה קודם בהודו. נועם נסע להודו שנתיים לפני שהתחיל לצלם את הרעיון שלו, והתפרק בה לגזרים. יוני היה אמור להיות הצלם בסרטו של נועם בהודו. אחר כך הם התערבבו. שילוב

אפשרי בין חומוס לקארי. בין קטניות לתבלין. בין אושר לעושר. בין בדיחות הדעת לידיעה עצמה, שתמיד מעלה דמעה מנבכי הגופנפש. עכשיו הם אחים ליצירה משותפת.

ישבתי בשורה השלישית, עם בני לצדי, שלא היה בהודו, אבל עשה מסע בדרום אמריקה, ובכיתי מרוב צחוק או צחקתי בעצב מדוכדך, ושמח כל כך.

יש חיים אמיתיים במסע הזה אל הלא נודע. אבל כמו שנועם ענה לי, אחרי שחשף את כאביו בפני, ושאלתי אם מותר לי לכתוב עליהם, שממש לא איכפת לו, יוני ציין בשקט שנועם בודהיסט.


	עין מתבוננת ועין דומעת


	הסרט מקסים במיוחד. שקט ורועש קשה ורך. לא רוחני בכלל, והכי רוחני שיש. ותסלחו לי על השימוש במילה הזאת , כי בעיני שלי, רוחניות מוגזמת היא צונאמי. רוח מטורפת שעושה שמות בחופים רחוקים, ואף אחד לא מוכן לקחת עליה או על עצמו שום אחריות. נועם קורא לזה פספוס. הפספוס של הישראלים, שנכנסים לגסט-האוס, שהוא גם הבית של הבנאדם הזה, ולא מבינים שהוא גם אדם עם חיים משלו. יוני אומר שאם יש לי עוד שאלות אני יכולה לצלצל אליו בכל שעה. לכל אורכו של הסרט שנגמר מהר מידי לטעמי, רציתי עוד. כנראה בגלל החומוס קארי הזה. הייתי בהודו כמה פעמים לפני יותר מדי שנים. נשבעתי לחזור ולא חזרתי עד הסרט הזה. באותם ימים עשינו אז טיול רגלי לבאגסו, רק כדי לנשום ממש, אבל חזרנו לישון בדראמסלה. הלב נקרע לי כשראיתי מה קרה למקום הקטן הזה מאז, אבל לבי גם התרחב. זה טוב וכואב. זה כמו להתאהב. מאבדים את הראש בלי לחשוב. ורק אז הלב חוזר אל הראש עם כאב. מין מיגרנה של בוקר בדרך אל האושר. מין קארי כי קר לי, תבלין מחמם, וחומוס גרגרים, קטניות שמרגיעות את הרעב לחום אנושי. ובמקביל גם הרבה מוסיקה הודית ושירים של ראש השנה. המון מילים בהמון שפות. מילים יפות או לא יפות, תלוי במתבונן ומה שקורה לו בפנים. זה סרט שמפעים את הנימים. זה סרט על פסיכולוגיה טרנספרסונלית. על מה שמעבר [טרנס] פרסונלי [אישי] שנעשה אפשרי. סרט מיוחד על כל אחד ועל אף אחד. על מה שלא יהיה וגם יהיה מכאן והלאה, אם נישאר פתאום לבד, או שנבחר להתבודד בצער, או לפתוח שער. זה סרט על בחירות ובררות. להיות או לא להיות. על איך, וכמה ולמה ולאן. וגם על הדרך שנעשתה עד כאן. השריטה של קאלה, ריסו, שירלי, שורש, נועם, גופאל, יוני וכל ענודי הנזם באף, כנראה מוצלחת בדרכה. עובדה שאף אחד לא צעק, כשנפתחה המכבסה הראשונה, כלומר מכונת הכביסה במרפסת של קאלה, ורק ישראלית אחת שואלת, מה אתה לא מכבס ביד? כי אני צריכה את זה עוד היום... עוד היום? בהודו?


	ציניות שמשילה את בגדיה


	אני מתגעגעת להודו שלא הייתי בה כבר כמה שנים. הבטחתי לה שאחזור אליה ממקום אחר בחיי, וטרם חזרתי. אבל הפנמתי את געגועי אליה בזכות הסרט הזה. יוני בא אליה לראשונה בתול, בעוד נועם חזר אליה מתוך צורך בחוויה מתקנת. שניהם עשו איתה אהבה. לא קל היה להם. לזכותם ייאמר, שהם עשו חומוס קארי בלתי אפשרי. ארבעה חודשים של זוגיות מקצועית אנושית בארץ לא נודעת, עם כל מה שעשה להם טריגר לכאב האישי שלהם. אינטימיות. פחד מאינטימיות. מכונת כביסה שהופכת למכבסה מקומית. התאהבות שאין לה סיכוי. יופי אנושי חובק עולם. ציניות שמשילה את בגדיה המערביים מול מכונת הכביסה החשמלית בבאגסו, כפר למרגלות ההימליה. וגם להיפך. בכיתי וצחקתי בכור ההיתוך של שני היוצרים האלה, שהיו שם כל אחד מסיבות משלו, והשכילו לגעת בלב לבי. באולם של הסינמטק הזמני, בבנייני האומה בירושלים, היינו כולם. בעולם עצמו, אנחנו כנראה לא יודעים איך לעשות את זה באמת. כמה שמחתי שהיו כתוביות. זכיתי להן כי הסרט הישראלי הזה נעשה בהודו. סרטים ישראלים אני לא רואה כי אין בהם כתוביות בגלל תקציב שלא מאפשר שום חומוס קארי... נכון שזה לא הגיוני?


	סרט על אהבה לשמה


	"חומוס קארי" הוא סרט על הגיון רגשי או רגש הגיוני. זה סרט על אהבה לשמה. על איש שלא יכול לקבל שום מגבלה של עצמו, ולכן הוא בודק את המגבלה של האחר כדי לגדול מתוכה אל שמחת הקיום האבודה שלו. זה סרט על אנשים שמקבלים את קיומם כפי שהוא, את מה שיש, ומודים לקיים, עם כתוביות בשפת אמם בארץ אחרת. אם הייתם שואלים אותי מה בא לי באמת לעשות הרגע בחיי, הייתי מודה שהכי בא לי להיות חלק מהסרט הבא של שני היוצרים האלה. ממש לא איכפת לי איך. נושאת תרמילים, מלטשת עדשות או בייביסיטר של הבן של קאלה ואשתו. רק להיות חלק מהסרט הבא שלהם, זה שנולד בהודו, בה הם גילו בדרכם וגם בדרכים שונות, שגם להם יש מה לשאול את עצמם, והם עשו את זה באומץ פשוט מאוד. כי מה שהם עשו ביחד, וזה לא קל, שווה מחיאות כפיים. הם הפכו את הקארי לשאלת החומוס של הקיום הישראלי בחיפוש אחרי התבלין שיעשה קצת שמח בצער שלנו, או במקביל , יקבל את השקט של האנשים ההם, כן, האנשים בהודו, אנשים עם חיים משלהם, שכל קיומם מתרכז כרגע בישראלים שפלשו אל חייהם אבל לא באמת מתעניינים בהם. ישראלים שמחפשים שאנטי, מול אנשים שאיבדו את זהותם, ומתאמצים לזכור את מה שאנחנו טובים בלשכוח. לכן אולי התמגנטנו אליהם והם אלינו. מנהל הסניף של הדואר המקומי שלי, בצפון תל אביב הישן הוא הודי במקורו, והוא היחיד שמזהה אותי כשאני באה להוציא דואר עבור בתי, ומחייך אלי כי הוא מכיר אותי מהכפר העירוני שלנו. איתו אני לא צריכה תעודת זהות, למרות שהיא תמיד איתי. ככה זה בסרט של יוני ציגלר ונעם פנחס. יש להם מניה אנושית גם בבאגסו, וגם אצלי בלב. רוצו לראות את הסרט הזה כבני אדם, אבל בעיקר סעו לאט להודו האמיתית. זאת שבלבכם. זו שתאפשר לכם לפתוח מכבסה על המרפסת, או לכבס ביד את הלב. זו שתאפשר לכם לצחוק את הכאב ולשמוח את הצער. ובעיקר זו שבה תוכלו לטבול ברוטב של החומוס קארי של עצם טעם קיומכם. תבשיל ששווה להכניס אותו ביום ששי לתנור ולהוציא אותו בשבת עם חברים שאוהבים לאכול ביחד. סרט שחבל להחמיץ. גם לבוגרי המסע וגם למי שחושב שהוא כבר עשה אותו. ובעיקר למי שלא מאמין שאפשר ליהנות ממגבלות ולהפוך אותן לגן עדן אנושי. למותר לציין שיש כתוביות בעברית.