מפנה את הלחי השנייה
במשך שנים סובלת משפחת אורטיז, החברה בקהילת היהודים המשיחיים, מהתנכלויות. בפורים האחרון נפצע האח עמיאל ממטען נפץ שהוטמן במשלוח מנות שהונח על מפתן דלתם. האח, אריאל, לא מחפש נקמה
למען האמת, התחושה שאף אחד לא מבין אותו לא היתה חדשה לאורטיז (24). הוריו , דוד ולאה אורטיז, עלו מברוקלין בניו יורק בשנת 1986, ומספר שנים לאחר מכן הקימו את הקהילה היהודית-משיחית בעיר אריאל, המונה היום כ-30 מאמינים. הם בחרו בא?ריאל שמעבר לקו הירוק כבית לששת ילדיהם, מטעמים ציוניים ופוליטיים. בארץ פזורות עשרות רבות של קהילות היהודים המשיחיים, המאמינות בברית החדשה ומגדירות עצמן כ"יהודים המאמינים בישו". בישראל הקהילות הללו מוגדרות כחלק מכת, וכבר יותר מעשור הן מוקעות על ידי רבנים מרכזיים וארגון "יד לאחים". לא מעט פעמים חווים המאמינים התקפות אישיות נגדם ופגיעה ברכושם.
במשך חייו של אורטיז ליוו תמיד אותו המבטים, כתובות הנאצה, הכרוזים שהופצו נגד משפחתו וקהילתו, והלחישות שהתגברו והפכו לחרם על בני המשפחה, השחתה של כלי רכב וניסיונות חוזרים ונשנים להקיא אותם מהחברה בעיר הקטנה. "מסתכלים עלינו כאילו אנחנו חייזרים", הוא אומר, "לא מבינים אותנו, לא מבינים את האמונה שלנו, וזאת הדרך של אנשים שמתנגדים לנו להתמודד עם זה. באריאל ניסו למנוע את הכניסה שלנו לבית הספר, לסלק אותנו מהעיר, אבל אנחנו אף פעם לא התייחסנו לזה ממש ברצינות. מדי פעם היו שורטים לנו את האוטו, אז הצבנו מצלמות אבטחה, אבל אף פעם לא חשבתי שזה יגיע לדבר כזה. בכל מקום כותבים עלינו שאנחנו חלק מכת. מה זו כת? אפשר לחשוב מה אנחנו כבר עושים. מקיימים פולחנים ושורפים חתולים? מקריבים בתולות על המוקד? כשמציירים אותנו בתור כת, זה נשמע קודר ושלילי. אנחנו בחיים לא עשינו דבר רע לאף אחד. אנחנו יהודים, שירתנו בצבא כמו כולם. אני עברתי ברית מילה ובר מצווה. זאת האמונה שלנו, צורת החיים שלנו, והיא בסך הכל שונה קצת, אז מה?"
אבי המשפחה דוד, טכנאי שיניים במקצועו, הוא שהקים את הקהילה הקטנה, ובבית המשפחה חבריה מתארחים בכל יום שישי לתפילה. בביתו הוא מקבל סקרנים רבים מכל רחבי העולם המתעניינים באמונה הייחודית, שאינה מקובלת בישראל, ובפולחניה. "אומרים על ההורים שלי שהם מיסיונרים", מספר אורטיז, "נו באמת, כמו בכל אמונה אחרת, גם הם מאמינים באופן אדוק מאוד, ומאמינים שזו הדרך, אבל הם לא כופים את זה על אף אחד, גם לא עלינו. המעשה הזה שנעשה לנו נובע מפחדנות. זה טרור. מה ההבדל בין מי שעשה לנו את זה לבין החמאס? בחלומות הכי פרועים שלי לא חשבתי שיפגעו בנו פיזית. אף פעם לא קיבלנו איום ממשי. באמת, זה אף פעם אפילו לא עלה בדעתי".
הקופסה שחיכתה בפתח הבית בקומה השלישית של בניין הקומות במרכז אריאל נראתה תמימה. "פורים שמח! " נכתב עליה בטוש שחור. עוזרת הבית שנתקלה בה הכניסה אותה מיד פנימה. לאחר שהתעורר מתנומת הצהריים שלו, גילה עמיאל את הקופסה ופתח אותה מיד. הפיצוץ העז שנשמע רגע לאחר מכן הדהד היטב בכל השכונה. "ראיתי את ניידות כיבוי האש, את האמבולנס ואת המשטרה, וידעתי בלי לשאול שהיה פה פיגוע", מתאר הפרמדיק של מד"א ירקון נריה תקוע, שגר בסמוך.
הזכוכיות היו מנופצות, עשן וריח חריף נישאו במקום. בפינה היה מוטל עמיאל, פצוע אנושות וזועק מכאב. "זה משלוח מנות, קיבלנו משלוח מנות", הוא המשיך למלמל כאשר טיפלו בו הפרמדיקים. "הוא היה במצב אנוש", נזכר אורטיז. "כל הזמן הדהדה בי המחשבה, מה ילד כזה כבר עשה שזה מגיע לו? " התשובות לשאלה הזו יחכו בינתיים,
במסיבות הפורים שתכנן להגיע אליהן בסוף השבוע, כבר לא חגג עמיאל. נער בן 15 בסך הכל, מתנשא לגובה של 1.87 מטר , שאותם הוא מנצל לתשוקתו הגדולה-כדורסל. חלומו הגדול, מספר אחיו הגדול, הוא להתקבל לקבוצת הנוער של מכבי תל אביב. לחבריו לכיתה שעמם בילה דרך קבע, לא סיפר כלל על האמונה שבה מחזיקים הוריו וגם הוא, ועל הקהילה שבה חברה המשפחה. האמונה המשיחית לא תפסה חלק גדול מחייו, אך כיתר אחיו, מתוך כבוד עמוק להוריו, נטל חלק בתפילות ובשמירת מסורת. חוץ מזה, לך תסביר לחברים שלך בכיתה ט' שכולם חושבים שההורים שלך הם מנהיגים של כת מסתורית. "את הילדים זה לא עניין", אומר אורטיז. "כשהחברים שלו שמעו על מה שקרה הם הופתעו, הם אמרו לנו שהם לא ידעו כלום. הם כל הזמן כאן, תומכים בנו. ילדים הם תמימים, וטוב שכך".
הדבר היחיד שהספיק עמיאל לעשות לקראת חג הפורים, טרם פתח את משלוח הנפץ שנשלח לביתו, הוא לצבוע את שערו לכחול-צהוב, צבעי הקבוצה האהובה עליו בכדורסל, מכבי תל אביב. היום הוא מאושפז במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים לילדים "שניידר", מורדם ומונשם. גופו מלא ברסיסים, הוא סובל מפגיעות בצוואר ובבית החזה, כוויות קשות מאוד פגעו בכל חלקי גופו, רגליו שבורות, והרופאים נאלצו לכרות שתיים מאצבעותיו. גם מצב ראייתו אינו ברור. היום יעירו אותו הרופאים מהתרדמת, ואז צפויים בני משפחתו לספר לו את כל שאירע לו ברגע שבו פתח את משלוח המנות הקטלני, שחיכה על מפתן דלתו.
קשה להבין את הרוגע שמקרין אורטיז. את הסיבות לכך הוא תולה בדרך שבו גידלו אותו הוריו, ובמהלך כל הראיון עמו הוא שומר על קור רוח ועל מזג רגוע. אחיו הקטן, בן הזקונים במשפחה, שוכב ללא הכרה מטרים ספורים מאיתנו, אבל אורטיז מעדיף להתמקד בתחושות התקווה, ולא ברגשות הזעם שמאיימים להציף אותו. ובכל זאת, סערת הרגשות ניכרת בקולו. "מה אני אגיד לו כשהוא יתעורר?" הוא תוהה, "אני אגיד לו שאני אוהב אותו. אני אספר לו את כל מה שקרה לו, ואגיד לו שיהיה בסדר. העיקר שהוא בחיים. אנחנו נתמוך בו והוא יעבור את זה". גם האם לאה אומרת בעיניים טרוטות מחוץ לחדרו שממנו היא לא משה: "אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה. יש לי אמונה באל, הבן שלי חזק, ואנחנו נתגבר על זה".
מחוץ ליחידת טיפול נמרץ בבית החולים "שניידר" התקבצו אתמול רבים מחברי הקהילה היהודית-משיחית מכל רחבי הארץ. כולם הגיעו כדי לתמוך ולהתפלל. "האמונה של ההורים שלי רק תתחזק בעקבות המקרה הזה", העריך אתמול אורטיז. "זה מבחן שאלוהים עושה לנו. על פי צורת החיים והאמונה שלנו אנחנו מנסים להיות אנשים טובים וסבלניים יותר. בכל יום אני קם בבוקר ומודה לאל על שיש שמש בחוץ, מודה על האוויר שאני יכול לנשום, ומודה על שאח שלי בחיים.
"אני מקווה שהמשטרה תעשה את כל שביכולתה כדי למצוא את האחראי לזה. אני חושב שזה אינטרס של כל המדינה, כי היום הוא פגע בנו, מחר הוא יפגע במישהו אחר שלא מוצא חן בעיניו. אני רק מבקש מכל האזרחים שיתפללו בשביל אח שלי. אני מקווה שהפעם, אחרי שכל הקווים האדומים נחצו, סוף סוף אנשים יבינו וילמדו כבר לקבל אותנו כחלק מהמדינה הזאת. אנחנו יהודים לכל דבר ועניין. הכי קל לשנוא משהו שאתה לא מכיר, לחשוש מפניו. אילו יכולתי להגיד למי שעשה את זה משהו, הייתי אומר לו רק שיתבייש".
נא להמתין לטעינת התגובות
