 |
 |
|
|
|
|
| מחשבה לא נעימה: הייתכן שמדיטציה, חיפוש רוחני וחוויות מיסטיות הם פשוט הדרך של אנשים שרוטים ולא מאושרים להרגיש טוב עם עצמם? האם אלוהים הוא רק שם של נוגד-דכאון? גיי מייקלסון מתפכח מהחיפוש |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ג'יי מייקלסון. תרגום: יונתן לוי
8/4/2008 9:19 |
ג'יי מייקלסון. תרגום: יונתן לוי
8/4/2008 9:19 |
|
|
|
|
|
|
|
"אינך מספיק חולה בשביל להיות דתי", כך לימד אותנו המומחה למיסטיציזם לואי דופרה, כשהוא מצטט מישהו ששכחתי את שמו. אולי זו הייתה אמירה שלו – ההרצאות שלו תמיד היו נגועות בחוכמה ומלנכוליה. באותו זמן הייתי דפנסיבי, אורתודוכסי, שחצן ובארון - ולא קיבלתי את דבריו. אינני דתי בגלל שחסר לי משהו, כך חשבתי, או כי אני מנסה למלא איזה חסך כדי לחזור לנורמליות. אני דתי כי אני רוצה להתעלות מעל הדת - אל רמת קדושה, אל פסגת החוויה האנושית: המיסטיקה, האיחוד עם אלוהים.
אותה תחושה חזרה בריטריט (סדנה ארוכה) המדיטציה
הראשון שלי, לפני שנים. לידי ישב מישהו שנראה כמו ההיפי היהודי האבטיפוסי מקליפורניה, שייבב ובכה לצליל ניגונים מנחמים של מוזיקת היהדות המתחדשת. "אני לא אחד מאלה", חשבתי, "לא באתי כדי להרגיש בסדר. באתי להיות עם אלוהים".
כעבור כמה שנים, בריטריט בן שישה שבועות, שמעתי את אחד המורים אומר "בהתחלה, אם הייתם שואלים למה אני עושה את זה, הייתי אומר שזה כדי לראות את אלוהים. עכשיו הייתי אומר שזה כדי להפסיק את הסבל". איזו יהירות בודהיסטית, חשבתי. כאילו אלוהים הוא האשליה ולהרגיש טוב זו האמת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כמו אלכוהוליסט שצריך ארבע כוסות
|
|
|
 |
|
|
|
היום אני כבר מתלבט. בוודאי שעבור אנשים רבים הדת היא פשוטה: היא ממלאת צרכים חברתיים, מאחדת אותנו, מדגישה רגעים חשובים בחיים וכולי. אבל מה אם אלה מאיתנו שהופכים אותה למרכז חיינו, שיכורי האלוהים, שאוהבים את העושר של החוויה הדתית? האם יש לנו פשוט טעם טוב יותר, עשיר ועמוק ביותר? או שאנחנו לא יותר מ"חולים" הזקוקים למשהו אינטנסיבי יותר מאנשים רגילים, או מצולקים, סובלים עדיין, אחרי כל השנים הללו?
ומה עם אלה מאיתנו שחיי ההתבוננות אולי לא כה חשובים עבורם, אבל חשובה התפילה למשל. מהם הצרכים הללו, שהרוחניות (להבדיל מהדת) מתבקשת למלא?
קודם כל בוא נכיר בכך שלא מדובר רק ברוחניות; טבע כפול שכזה יש גם לאמנות, לספרות, לתיאטרון ולאוכל טוב. מצד אחד, כל אלה הופכים את חיינו ליותר חגיגיים, מרוממי-נפש, מקודשים ונעלים. מצד שני, אולי מה ש"מרומם-נפש" עבור חלק מאיתנו אינו אלא "מביא אותנו למצב תקין שבו נמצאים אנשים פחות רגישים כל הזמן". ייתכן שאלה מאיתנו שרוצים שסרט קולנוע יהי בעל משמעות וטעם מחפשים את האינטנסיביות הזו כי הם פשוט זקוקים לאינטנסיביות רבה יותר. כמו אלכוהוליסט שצריך ארבע כוסות כדי להתחיל להרגיש משהו, אולי אנחנו צריכים מחזה ראוי או ארוחה משובחת או תפילה רק כדי להרגיש טוב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שני הסמים של אלדוס הקסלי
|
|
|
|
|
|
|
מהבחינה הזו מעניין לבחון זו לצד זו את יצירותיו הגדולות של אלדוס הקסלי, "עולם חדש אמיץ" ו"אי". שתיהן מדברות על העתיד, הראשונה היא דיסטופית והשנייה אוטופית. ב-1932 הקסלי תיאר חברה שבה אוכלים סומה, מעין מגה-נוגד-דיכאון ששיפר את מצב רוחם של האנשים בעזרת פנטזיות. ב-1962 תושבי האי של הקסלי נוטלים את תרופת המוֹקשה ["שחרור" בסנסקריט], סם פסיכדלי שעזר להם לראות את האמת האחדותית של המציאות בכללותה; עתה היה זה סם-תרופה ראוי לשבח. הקסלי ראה ב"אי" (שהתברר גם כספרו האחרון) תשובה ל"עולם חדש אמיץ". תרופת המוקשה הייתה האמת לשקר של הסומה. אבל שימו לב איך החוויה הרוחנית משחקת תפקיד דומה לחוויה המשככת.
אני בטוח שהקסלי היה ממהר להדגיש שהמוקשה עוזרת לתושבי האי פאלה לראות בבהירות, להסתדר זה עם זה ולחיות חיים בעלי משמעות, בעוד שהסומה רק משמשת כסם הרגעה. אבל במציאות הדברים לא כל כך מסודרים. נכון שמודטים רבים שואבים השראה מדרכם הרוחנית כדי לשנות את העולם ולגאול אותו מסבל, אך רבים עסוקים קודם כל בסבל שלהם; ואכן ייתכן שמדובר קודם כל בעניין של שיכוך כאבים. אני לא בא לשפוט אותם, להתיימר להיות טוב יותר או להגיד להם שהם טועים כי איני בטוח שזה המצב או עד כמה אני שונה מהם.
בכל הנוגע לחוויה עצמה, פסיכולוגים רדוקטיביים של הדת יאמרו שתחושת האחדות שעליה מדברים הקסלי ודורות של מיסטיקנים אינה אלא מאורע נוירולוגי, שאולי מזכירה את הבטחון המרגיע של שד האם או הרחם. אתה לא באמת רואה נכוחה את הכוליות של הכל; אתה רק עושה רגרסיה ומרגיש טוב.
ואולי כל הרוחניות הזו, כל הניגונים ופניני החוכמה, כל החוויות והמילים הרות המשמעות של התורה, רק נועדו לשפר את הרגשתנו. אם כך, אין פלא שיש אנשים שצריכים מעט ויש אנשים שצריכים הרבה. אולי באמת צריך להיות חולה מספיק כדי להיות דתי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אלדוס הקסלי
| /images/archive/gallery/156/773.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
אם אינך יודע לבכות אתה פגום
|
|
|
|
|
|
|
כמובן שזה מעציב אותי מאוד, ואם אתם טיפוסים רוחניים, אולי גם אתכם. כל היופי והשירה של החיים הרוחניים, כל הכוחות והנפלאות - רק כי עוד לא המציאו את הפרוזאק? האם כל העבודה כביכול על הנפש אינה אלא הרגעת האני בצורה עקיפה יותר מאשר בליעת גלולה?
אני מוכן להסתכן בהצטדקות ולהציע שלוש תשובות – שאף אחת מהן לא שוללת את הטענות הללו.
התשובה הראשונה היא שבמסורות מסוימות הפסקת הסבל היא אכן המטרה - אבל בואו נבדיל בין הפסקת הסבל לבין סתם תחושה טובה. הפסקת הסבל פירושה ראייה בהירה של הסבל ועקירתו מהשורש. תחושה טובה פירושה לכסות את הסבל. האם יש הבדל? כן.
בתחום הפוליטי, למשל, בוודאי יותר נוח להתעלם מבעיות הבריאות, העוני, העוול והשאר. לא קשה למצוא את הרציונל מאחורי הבעיות הללו ולשטוף אותן עם ג'ין-אנד-טוניק בקאנטרי קלאב - וזה בטח יותר פשוט מאשר להודות איך הרווחת מזכויות היתר, מהמבנה החברתי הלא-צודק ומהמערכת הכלכלית שמדכאת אנשים באופן שיטתי.
סוג כזה של בורות אינו אפשרי למי שבאמת מבקש להפסיק את הסבל, מה שדורש עימות ישיר עם האמת; אתה לא יכול סתם ללגום ג'ין-אנד-טוניק כשאתה רואה בבהירות את הסיבות והתוצאות של מעשיך. הבורות אינה מתיישבת עם הרעיון שלאמת יש איזשהו ערך, או עם הרעיון שמוטב לא לשקר לעצמנו. בפשטות, כל הצורות של התחושה הטובה לא נבראו כשוות זו לזו.
שנית, מה שנחמד בתובנה הבודהיסטית (מזרם התרוודה) בניגוד לחוויה המיסטית בכמה מצורותיה המערביות, היא שהצלצולים והפעמונים של החוויה אינם עיקר העניין. אחדות-שמחדות. העיקר הוא לראות בבהירות מאפיינים מסוימים של המציאות, ודרך הראייה החד-משמעית, הישירה והצלולה - להשתחרר מאשליות מסוימות. נכון שהצלצולים והפעמונים, הנובעים מתודעה מרוכזת, עוזרים ומקלים בדרך, אבל לא יותר מזה. (בניגוד לכך, בעולם הבודהיסטי-יהודי אותם צלצולים ופעמונים לעתים מקבלים מעמד אלוהי. למשל, השמחה האקסטטית של הג'הנה הראשונה, ההיספגות המרוכזת, מקושרת לדבקות, חוויה אלוהית). כך שאם מישהו רוצה לתאר את כל החוויות המיסטיות כריגוש נוירולוגי או פסיכולוגי - אין בעיה. כך או כך מדובר בתחנה בדרך אל האמת והחמלה, והתובנה אינה תלויה במצבי תודעה. כפי שאמר לאמה סוריה דאס, "האמת היא עניין של שחרור, לא של שכרות".
שלישית, הנוסחה "אינך חולה מספיק כדי להיות דתי" מרמזת שמוטב להיות בריא. אבל אולי, כפי שהרב סורוצקין כתב על יוסף אבינו, הדמעות אינן סימן לפגם באישיות אלא לאצילות. אם אינך יכול לבכות, משהו לא בסדר איתך. אתה אמור לבכות, כי החיים אכזריים והמוות עוד יותר.
כמובן שאינך אמור רק לבכות - יוסף היה אדם מלא חמלה, לא עגמומי. אבל הדימוי של האדם המותאם-היטב ששמח כל הזמן הוא בדיוק הבולשיט האמריקאי שסיבך אותנו. לאנשים בנויים כהלכה יש עומק רגשי הכולל מנעד רחב של גוונים ותחושות. אם שקיעה מופלאה לא נוגעת בך, אתה לא "בסדר, תודה"; אתה לקוי. אם אינך מרגיש לפעמים שציוויליזציה שלנו שוקעת ולוקחת עמה את הפלנטה כולה, אתה לא "יודע להסתדר" - אתה בור. ואם אינך מרגיש בדרך שמחה, עצב, סקרנות, יראה, פליאה, חדווה, אקסטזה, כוח, זעם, אהבה וכאב - אתה מחמיץ את טעם החיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני מרגיש עליונות על אנשים יותר מאושרים ממני
|
|
|
|
|
|
|
מה שמשתמע מהרעיון "להיות חולה מספיק כדי להיות דתי" - לא באופן שדופרה התכוון אלא במובן הרחב יותר שפיתחתי כאן - הוא שהדת, האמנות, התרפיה והרפואה הם כולם צורות טיפול שנועדו להחזיר אותנו לרמה בסיסית של תפקוד, וברי המזל שבינינו לא זקוקים להם. אבל אם ניצמד למודל הפרוידיאני-המושטח הזה, נגיע לאומה של אוכלי-סומה; רגועים, שמחים, בקושי אנושיים ומסוגלים לאכזריות בלתי-נסבלת, כל עוד היא מכוסה היטב ומחוץ לטווח הראייה. יכול להיות שלשם מועדות פנינו כבר עתה.
אני מודה שאני מקנא לפעמים באנשים שרצונותיהם תואמים את מה שלחברה יש להציע. סטרייטים, נוצרים, קונפורמיסטים וכאלה שמרוצים מההתקדמות הכלכלית – זה בוודאי נפלא כשיש התאמה כזו בין העצמי לעולם. בטח נחמד גם בלי כל הנוירוזות, התסביכים, הפגמים, השגעונות והעניין הגובר ברוחניות שיש לי מלוא השק. אני לא יכול להגיד שאני מרגיש עליונות על אנשים יותר מאושרים ממני. המוטו שלי, והקואן שלי הוא עדיין שירו של לנגסטון יוז, "מזל": לעתים נופח פרור משולחן השמחה / לעתים עפה עצם / לכמה אנשים ניתנת אהבה / לאחרים, רק גן עדן".
נדמה לי שהשאלה האם פילוסופיה, ספרות, הישגים, רוחניות, מיסטיקה ואמנות אינן אלא צורות של נחמה או של פיצוי - היא פשוט שאלה פתוחה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ג'יי מייקלסון
| /images/archive/gallery/906/656.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
ג'יי מייקלסון הוא מורה וסופר ניו יורקי העוסק בקשר בין יהדות, חוק, עבודה רוחנית ומיניות. הוא מקימו ועורכו של כתב העת לתרבות יהודית " זיק" וכרגע הוא מועמד לדוקטורט מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים.
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
