תפסו מרובה
אם יש לכם מזל, תקבלו במקום העבודה תוספת מיוחדת על עצם ההגעה לעבודה. אם לא, תקראו ותקנאו
האוצר החליט לבטל את התוספת המוזרה, ונענה בשביתה מצד עובדי הביטוח הלאומי. בינתיים השביתה פסקה, והצדדים הניחו את נשקם עד לשוך הבחירות. אבל תסמכו על "תוספת ההגעה בזמן" שהיא תאמר את דברה בזמן ובמקום שתבחר.
לא רק בביטוח הלאומי נהנים העובדים מתוספות משונות. בבנק ישראל, למשל, התוודענו לאחרונה לאפשרות לפדות ימי מחלה שלא מומשו. כלומר, עובד שלא ניצל את יכולתו להיות חולה מקבל "מענק בריאות".
אלה רק שתי דוגמאות לסעיפים הקטנים, שעשויים להיות שווים הרבה מאוד כסף. מבדיקת הסכמי עבודה במשק, בסיוע מומחים לדיני עבודה, מתברר שהם רבים מאוד. למען הסר ספק - הרציונל שעומד מאחורי מרבית התוספות הוא רציונל מבורך, כזה שלא לוקח את העובד כמובן מאליו. אבל האם כל הסעיפים מוצדקים? האם אין סעיפים שנולדו מתוך מאבקי כוח והיוו "דלת אחורית" להעלאת שכר? זה כבר לשיפוטכם.
אם כניסה ויציאה ממקררים היא חלק מיום העבודה שלכם, סביר להניח שבהסכם הקיבוצי שלכם יש סעיף מחמם לב של "תוספת קור". בכלל, חלק ניכר מהתוספות המיוחדות נסבות סביב תנאי עבודה מיוחדים. עובדי חברת הגלידות של שטראוס, למשל, חתמו השבוע על הסכם קיבוצי חדש במסגרתו הוארכו תוספת חום וקור שהיו קיימות לעובדים שעובדים בתנאי קור (במקררי הגלידות) וחום (במאפיות הוופלים של הגלידות) קיצוניים. מדובר בתוספת של 1.5-1.25 שקל לשעת עבודה. תוספות קור מוכרות מאוד מענפים נוספים, כמו מפעלים למזון קפוא.
אגב, סעיפים מעניינים נוספים בהסכם החדש של עובדי שטראוס הם מענק קיץ בשווי 660 שקל לשנה, מימון נופש בשווי 880 שקל לכל עובד ו-330 שקל תוספת לכל עובד שילדו הגיע לגיל 18.
בשירות המדינה ובמקומות נוספים נהוגה "תוספת כלי" על הפעלת כלי כבד או ציוד הנדסי-מכני. בשירות המדינה מדובר על כלים, כמו מכונית משא במשקל של 8-3 טונות, מכבש, אוטובוס להסעת 13 איש או יותר, סמי-טריילר והרשימה עוד ארוכה. התוספת נמדדת בשקלים ליום.
תוספת כספית ניתנת בסקטורים מסוימים גם על עבודה בגובה רב, כמו על עגורנים. גם עבודה בתנאי אבק מתמשכים מקנה תוספת, ובענף היהלומים ישנה תוספת
מאמץ יתר הוא גם עניין של גיאוגרפיה. בארגונים רבים קיימת "תוספת שטחים" על עבודה מעבר לקו הירוק. עקרונית, התוספת הזאת ניתנת על כל מעבר מעבר לקו הירוק, גם אם מדובר באזור שקט מפיגועים.
באופן מסורתי ישנה "תוספת ערבה" ו"תוספת סדום", שנועדו לעזור למי שעובד מדרום לבאר-שבע להסתגל לקשיי האזור ולמרחק מהמרכז. בשירות המדינה תוספת הערבה (שמתייחסת גם לנגב) מוגדרת כ"השטח במדינת ישראל הנמצא דרומית לקואורדינטת הרוחב 30, העוברת כ-5 ק"מ מדרום לשדה בוקר". משמעות התוספת היא מספר קצוב של שקלים בחודש, אך היא מגדילה תוספות אחרות.
בניגוד להטבות מסוימות, שלא נחשבות כחלק מהמשכורת הכוללת, בתנאים מסוימים תוספת הערבה נחשבת לחלק ממשכורתו של העובד לצורך הטבות פרישה. בתקנון שירות המדינה קיים מינוח בשם "דרגה אילתית" - דרגה זמנית נוספת לדרגת אותו עובד, כל זמן שהוא מועסק באילת.
שינויים במקום עבודה או בתנאי עבודה עשויים גם הם לייצר תוספת. כשרשות הנמלים פורקה וכל נמל הפך לחברה ממשלתית עצמאית, כל עובד קיבל מענק של 50 אלף שקל (חציו כבר שולם וחציו ישולם בעתיד) ועוד תוספת אחת, שנקראת "תוספת שיפטינג".
חלק מהתוספות, כמו "תוספת משפחה" או "תוספת מעונות", מניחות שהתפוקה של העובד ורווחתו תהיה טובה יותר אם יוכל לפרנס היטב את משפחתו. התוספת קיימת בסקטורים רבים במשק, והיא מגיעה בצורתה המוגדלת אם בן הזוג אינו עובד, וקיימת תוספת גם אם העובד תומך בהוריו. מכל מקום - התוספות מגיעות לרוב לעשרות שקלים בלבד.
ישנה תוספת לסיוע בתשלום המעון לילד, וישנם סקטורים - כמו בבנקים - שם העובדים מקבלים סיוע במימון ההשכלה הגבוהה לילדים. בעבר היו תוספות מיוחדות לסקטורים מסוימים בגלל תנאי עבודה ייחודיים. לעובדי מס הכנסה היתה בעבר "תוספת בושה". ההיגיון היה שפקידי מס הכנסה סופגים עלבונות מציבור הנישומים, ולכן הם ראויים לגמול או לפיצוי. עובדי הדפוס קיבלו בעבר כוס חלב, מתוך אמונה שהחלב יפיג את אדי העופרת. בחלק מההסכמים הקיבוציים התוספת (שקלים ספורים בחודש) עדיין קיימת.
ההיגיון אומר שאם העובד זקוק לביגוד לצורך עבודתו, מקום העבודה צריך לספק לו אותו. עובדים בענף הדלק מקבלים 3 חליפות עבודה, חולצה, מכנסיים ושני זוגות נעליים פעם בשנה, מגפיים בחורף ואחת לשנתיים מעיל רוח. עובדים בענף הבניין מקבלים בתום 3 שנים של ותק מערכת ביגוד שלישית במתנה ונעליים באיכות טובה. כיום נוצר נוהג לפיו בחלק מהמקרים הבגדים מסופקים לעובדים, ואין תמורתם תשלום בתלוש המשכורת.
התוספת קיימת גם במקרים בהם לא מדובר על מדים או על בגדי עבודה. ישנם ארגונים שבהם עובדים שלצורך עבודתם צריכים להשתתף בכנסים רבים בחו"ל או להופיע בהופעה ייצוגית, מקבלים אף הם תוספת כספית בתלוש המשכורת. העובדים במגזר הציבורי בישראל מקבלים פעם בשנה תוספת ביגוד.
המגזר הציבורי מספק אין-ספור דוגמאות לתוספות יצירתיות לשכר העובדים. עובדים ברשויות המקומיות שעוסקים בכספים מקבלים תוספת "מנקו" - תוספת כספית שאמורה לפצות אותם בגין האחריות הכבדה שמוטלת עליהם בתחום של טיפול בכספים. התוספת נעה בין 40.5 ל-147.35 שקל לחודש, תלוי בהיקפי הכספים איתם העובד מתמודד.
באחד מהגופים הציבוריים נותרה עדיין "תוספת מרחק מחניה", לאחר שהמעסיק העביר את העובדים לחניה מרוחקת יותר ממקום העבודה עצמו.
משפטנים המועסקים במגזר הציבורי זכאים ל"תוספת הופעה". פרקליט המועסק בפרקליטות המדינה או בפרקליטות מחוז, שכל עיסוקו הוא הופעות בפני ערכאות שיפוט והכנה לאותן הופעות, זכאי לתוספת הופעה בשיעור 20% מהמשכורת המשולבת. אם המשפטן מופיע באופן חלקי הוא יקבל 10% תוספת. משפטנים ביחידת הממונה הראשי על יחסי עבודה במשרד העבודה והרווחה זכאים בנסיבות מסוימות לתוספת בשיעור 20% מהמשכורת המשולבת. ישנה תוספת מיוחדת לעבודה בעלת אופי שיפוטי, כמו למשל רשמים בבתי-משפט ובבתי-הדין לעבודה ומפקחים על רישום מקרקעין, שזכאים לתוספת בשיעור 20%.
משפטנים בשירות המדינה, אגב, זכאים ל"תמריץ" שמשולם מדי חודש. מי זכאי לתמריץ? מי שמקבל תוספת הופעה. אלא שהמשפטן אינו יכול ליהנות משני העולמות, והוא צריך לבחור - התמריץ או התוספת הייחודית. עובדים בשירות המדינה זכאים גם להחזר חלקי של שיחות טלפון, בתנאי שיש ברשותם טלפון נייד או נייח באמצעותו המעסיק יוכל ליצור עימם קשר.
עבודה בשעות מפוצלות מזכה אף היא ב"תוספת פיצול" או בתוספת "שעות קבלת קהל אחר הצהריים ברצף". עובדים בשירות המדינה, למשל, שמועסקים במשרדי הרישוי או בלשכות מינהל האוכלוסין, זכאים לתוספת זו.
למצילים ברשויות המקומיות יש "תוספת מצילים". עובדי זבל הם אחת הקבוצות החזקות ברשויות המקומיות, הם זוכים ל"תוספת זבל".
בנוסף לכל התוספות ישנם גם תמריצים, שמטרתם לייצר תפוקה נוספת. לעתים התמריץ מגיע כמקבילה ל"בונוס", ולעתים - בענף הבניין למשל - קיים תמריץ עבור אי-היעדרות מעבודה. כלומר, כמה מאות שקלים משולמים למי שלא נעדר מהעבודה במשך החודש. בחברות רבות ישנה "תוספת מאמץ", שניתנת על מאמץ מיוחד או לקבוצת עובדים שעבודתה מאומצת יותר משל אחרים.
בנוסף, במגזרים מסוימים ישנה "תוספת כפיים", שניתנה במקורה על עבודה מאומצת בחוץ - אבל משולמת גם לעובדים שנמקים תחת המזגן. לדברי אמנון רדר, סמנכ"ל הכספים של מנפאואר, במקומות עבודה רבים רוצים שעובד שיגיע לפרויקט לא יעזוב אותו באמצע, ולכן הוא מקבל תמריץ: אם הוא מסיים את כל הפרויקט, הוא יקבל סכום של אלפי שקלים נוספים בסופו.
ויש כמובן גם את מענק היובל המפורסם. במגזר הציבורי נהוג לשלם תוספת חד-פעמית בגובה של כ-60% מהמשכורת לעובדים בעלי ותק של 25 שנות עבודה ומעלה. ההיגיון מאחורי המענק - רצון לגרום לעובדים להישאר במערכת לאורך זמן, מתוך ציפיה לתוספת החדשה. בהסכמים קיבוציים רבים ישנו: "שכר עידוד", תשלום הניתן לעובד על הגדלת כמות תוצרתו.
גם עובדי הכנסת נהנים מתוספות מיוחדות. בימים אלה ממש מוגדלים הסכומים שהם מקבלים בשתי תוספות-"תוספת פרלמנטרית" ו"תוספת מינהלית".
ברשויות המקומית ישנן תוספות יצירתיות במיוחד. בחלק מהרשויות יש עדיין תוספת חלב, אבל זה לא נורא כל-כך כשנתקלים בעוד כמה תוספות מעניינות - תוספת ירידה לבורות, תוספת עלייה לגגות, תוספת כוכים, תוספת סירחון, תוספות לעובדי אשפה לפי מספר הפחים, תוספת אופנוע, תוספת עמודי חשמל.
היו כבר מקרים ברשויות ובמכללות מסוימות שבהן נערך שיפוץ במשרד - והעובדים קיבלו "תוספת שיפוץ". ואי-אפשר בלי שיאני השכר במשק - עובדי חברת החשמל. לא נרחיב עליהם, נאמר רק זאת: מכירים את המושג משכורת 13? בחברת חשמל יש גם משכורת 14.
נא להמתין לטעינת התגובות
