על 4 אמיתות מדומות ועוד אחת

היציבות הפוליטית מתערערת, והדבר עלול להסתיים בהידרדרות כלכלית עקב שינוי המדיניות הממשלתית. הקולות הרבים הקוראים לעצור רפורמות בחינוך ולבטל תהליכי הבראה כבר החלו לשחוק את המדיניות שהביאה לנו צמיחה גבוהה

דוד קליין | 27/5/2007 8:30

בשנה האחרונה נוצרה תפיסה חדשה שלפיה מדינת ישראל מחולקת לשניים. חלק אחד כולל את המישור הביטחוני-מדיני, החלק השני את המישור הכלכלי-חברתי, ואין קשר ביניהם. עובדה: המדינה עברה בקיץ האחרון את מלחמת לבנון השנייה, שעשויה לקצר את תוחלת החיים של הממשלה, והמשק כמנהגו נוהג - יש צמיחה, עודף במאזן התשלומים, נמשך יבוא ההון להשקעות, שיעור האבטלה יורד, והכל תוך יציבות מחירים, שקל חזק ובורסה שגואה זו השנה ה-5.

לפני שנתייחס לאמת זו, נזכיר 4 מקודמותיה, אשר ליוו אותנו בשני העשורים האחרונים:
1. אין צמיחה בלי גירעון במאזן התשלומים. הסיבה: היא מעלה את רמת החיים, מגדילה את היבוא ודוחקת את היצוא.

2. על בנק ישראל לדאוג כי השקל ימשיך להיחלש, כפי שהתרגלנו במשך 50 השנים הראשונות לקיום המדינה. איך הוא יעשה זאת? זו בעיה שלו. אבל אם הוא צריך עצות, הנה שתיים: להוריד את הריבית ולקנות מט"ח. מה יהיו ההשלכות של ניסיונות התערבות כאלה בשוק המט"ח? את אלה נברר אחר כך. קודם נקפוץ לבריכה ואחר כך נגלה את עומקה. מתוך ניסיון אפשר לומר כי הבריכה הזו יכולה להיות עמוקה מאוד, ולמעשה חבית ללא תחתית.

3. המשק הישראלי סובל מ"קשיחות מחירים" בשל המבנה הריכוזי שלו. משום כך אי-אפשר להגיע, ובוודאי שלא לשמור, על יציבות מחירים עד שנפורר את כל הקרטלים. זכור לי במיוחד כלכלן אחד בזכות המתכון למדיניות אשר הציע, שאותו תמצת ב-3 ספרות: 777 - 7% צמיחה , 7% אינפלציה , 7% פיחות - הכל, כמובן, במונחים שנתיים. זו, טען הכלכלן, נקודת שיווי המשקל של המשק הישראלי לטווח ארוך.

4. משק החי ב"שכונה רעה", כמו המשק הישראלי, לעולם לא ימשוך השקעות של זרים. או בגרסה אחרת: אין צמיחה ללא הסדר מדיני.

כל האמיתות האלה היו אופנתיות במשך תקופה מסוימת עד שהמציאות טפחה על פניהן והן דעכו, לפחות זמנית. עם זאת, עד שנמוגו הן גרמו קשיים רבים לניהול המדיניות הכלכלית ועיכבו את הכלכלה המקומית בדרך לשמירת אמינותה כמשק מפותח.

האמת החדשה עשויה להיות לא פחות בעייתית מקודמותיה לעתידו של המשק הישראלי. מי שמאמין שהמשק יכול להתפתח במסלול יציב ללא קשר ליציבות הפוליטית, הפנימית והאזורית, שוכח כי בין השניים יש חוליה חיונית, והיא המדיניות הכלכלית. אם ערעור היציבות הפוליטית יגרום לשינוי במדיניות הכלכלית, מתוכנן או לא, אין ספק שתהיה הידרדרות כלכלית. הסיבה לכך שעד עתה נשמרים ההישגים הכלכליים היא כי לא נראה שהמדיניות הכלכלית השתנתה.

עם זאת, קיימים סימנים לרוב שהיא הולכת ונשחקת: הרפורמות המבניות נעצרו, ובחלק מאלה שכבר התחילו בביצוען אף נרשמת נסיגה ניכרת - חשמל, נמלים, עובדים זרים, תוכנית "ויסקונסין", חינוך. דוח דברת הרי הושלך לסל ובמקומו באו הסכמים פרטניים עם אחד מארגוני המורים ועם הסטודנטים. כמו כן, הרעיונות לצמצום הפטורים ממס לשם הורדת שיעורי המס וריווח מדרגות מס הכנסה על יחידים - הוקפאו.

שוקת שבורה

בינתיים, הלחץ המתמשך להגדיל את הוצאות הממשלה מתחיל לשאת פירות. הוא מחליף את העיסוק בשינוי סדר העדיפויות בהוצאות הממשלה, אשר מחליף את ההקטנה המחושבת של נטל המס ונטל החוב הציבורי. אם וכאשר תיכנס החקיקה הפרטית בכנסת להילוך גבוה, והניצנים כבר הנצו, אפשר יהיה להספיד את המשמעת הפיסקלית.

בנק ישראל נדרש לחזור ולפרוס רשת ביטחון לשער החליפין. פעם היתה נוסחה הקובעת שאם צריך לבחור בין ירידת אחוז אחד בשיעור האבטלה לבין ירידת אחוז אחד באינפלציה, יש להעדיף את הורדת האבטלה. היום עומדת לצוץ הנוסחה: אם צריך לבחור בין החלשת השקל באחוז אחד לבין עליית האינפלציה בשליש האחוז, יש להעדיף את החלשת השקל.

אלה חלופות מדומות.

אם לבנק ישראל תהיה מחויבות להתערב נגד המגמה בשוק המט"ח - השליטה על הריבית תעבור לסוחרי מט"ח, ואפשר יהיה להספיד את המדיניות המוניטרית. הניסיון מלמד, כי מאחר שאין חוק המבטיח את אי-תלותו של בנק ישראל במשרד האוצר ובממשלה, הלחץ הזה היה יכול להיות אפקטיבי מאוד אלמלא חולשתה של המערכת הפוליטית הנוכחית.

מזמן לא חווה המשק הישראלי תקופה ארוכה של צמיחה מתמשכת תוך שמירה על יציבותו, מהסוג שעבר עלינו ב-3 השנים האחרונות. הסכר עדיין מחזיק מעמד, אבל אם ייפרץ ותיפגע יכולת הממשלה או בנק ישראל לתפקד, נעמוד די מהר בפני שוקת שבורה. את אמת זו לא כדאי להעמיד במבחן המציאות. קל לצנוח, אבל לחזור ולנסוק יהיה קשה מאוד.

הכותב היה נגיד בנק ישראל ומכהן כיו"ר בית-ההשקעות מיטב.