מקליקים על חטא
כל זאטוט עם מקלדת יכול היום לפתוח בלוג ולהתחיל להשמיץ - ויש אף מי שעשה מזה מקצוע. אבל האם הרשת מותירה מקום גם למעט חרטה וחמלה? לרגל תקיעת השופר פורשים מי שעומדים מאחורי השחזת הסכינים את משנתם המוסרית, ומנצלים את ההזדמנות לבקש סליחה. עשרת ימי תגובה
חיפוש אחר צמד המילים "אהוד אולמרט" בגוגל יניב את הדומיין ,ehud-olmert.com - המדורג שני ברשימת התוצאות. ביוגרפיה מקיפה לא מופיעה שם, אבל אתר המאשים את אולמרט בשחיתות ובנוכלות - דווקא כן. "אז מה, אתם מחפשים בגוגל את הסיפורים החדשים שנחשפו על אהוד אולמרט?", נכתב בעוקצנות בפתיחת אתר המתהדר בכותרת "זהירות! אהוד אולמרט".
לצד כתב אשמה חריף נגד ראש הממשלה היוצא, באתר קובלים נגד אדישות הציבור בישראל. "לא ידעתם שאולמרט מושחת? לא ידעתם שהוא גנב ונוכל? באמת האמנתם שיש כל כך הרבה עשן בלי אש?", מואשם הגולש בתמימות הגובלת בפלילים. "כי אם זה המצב, אתם מאוד תמימים או מאוד טיפשים, ואף אופציה לא מחמיאה לכם".
יוני גולדבלט לבב, מקים ומנהל האתר, לא חושב שעשרת ימי התשובה בין ראש השנה ליום הכיפורים הם סיבה מספקת להתנצל על מנהגיו הווירטואלים. "אין לי על מה לבקש סליחה", הוא מסביר. "הנזק שנגרם לכל עם ישראל כל כך גדול, ורק מתפקידו של אלוהים לסלוח על כך. תפקידי הוא לארגן לאולמרט מיטה ומזרן במעשיהו".
לאחר חיפוש מדוקדק, גולדבלט לבב בכל זאת מוצא מקום לחרטה: "בשלב מסוים פרסמנו על דנה אולמרט, בהערת שוליים, שהיא לסבית מוצהרת ושהיא פעילה בתנועות אנטי ציוניות. אני חושב שהפרסום על נטייתה המינית לא היה במקום, ועל כך התנצלותי".
השימוש ברשת כבמה לצורך הכפשה אישית הפך לנחלתם של רבים. המעוניינים משתלטים על דומיינים הנושאים שמות של פוליטיקאים ושל אישי ציבור אחרים ומטיחים בהם האשמות וגידופים ב"הקלקת כפתור".
צילום: רנה קרניי
בעידן שבו גוגל הוא כמעט חזות הכל, המרחק קצר בין הבעת עמדה לבין הטעיה משמעותית ופגיעה בשם ובמוניטין. נראה שרשת האינטרנט - על בלוגיה, טוקבקיה ואתריה - רוויה בחטאים ובפשעים מקוונים. נשאלת השאלה אם יש בה, ברשת, גם מקום לחמלה ולסלחנות. ואם כן, היכן?
יש גם מי שמחליטים להתמנות לתפקיד המוציאים לפועל ולא רק לתפקיד השליחים, כדי לסגור חשבונות. סליחה וכפרה הן מילים שמשמשות אותם רק כדי לנמק את מה שעוד לא הספיקו, כי ידם עוד נטויה.
כך למשל, בדומיינים shimonperes.net ,yitchakrabin.com, ו-yigalamir.com, מגולל דויד רוטשטיין את תיאוריית הקונספירציה שלו בנוגע לרצח יצחק רבין.
באתרים שהוא מפעיל משתמש רוטשטיין בלשון חריפה ובוטה נגד מי שהוא רואה כאשמים ברצח ראש הממשלה, ואינו מהסס להשתמש בתמונות בוטות ובקריקטורות קיצוניות. מקומו של הרוצח האמיתי, לדבריו, מאחורי סורגים, והוא מתחרט רק על כך
עם זאת, הרשת ממחישה את אמונתו לגבי כשרות האמצעים. "האינטרנט הוא המקום שבו מתקיים חופש העיתונות, במיוחד במדינה קטנה כמו ישראל, שבה קיימת מסורת ארוכה שבה העיתונות משקרת לאזרחים", סובר רוטשטיין.
הבלוגוספירה הישראלית גועשת גם היא לנוכח השתלחויות פיוטיות ונקמנות הדדית. הבלוגים והטוקבקים משמשים אלטרנטיבה נוספת לסיף מסוגנן היטב, אלא ששם סליחה היא לא חלק מהגישה הספורטיבית.
"פגעו בי לא מעט אנשים על גבי הרשת: בבלוגים ובטוקבקים וגם בבלוג שלי", מעידה הגר צימרמן, בעלת הבלוג הלוחמני "השב"כ אורג". "בלוגרים בארץ הם ממש לא סלחנים ולא נוקטים את גישת הפוליטיקלי קורקט. כל אחד שמבין עניין מנסה ליצור באזז כזה או אחר לבלוג שלו, ואם לא על גבו, אז על הגב של מישהו אחר".
"עקב האכילס שמהווה טריגר לנקמנות בקרב גולשים הרבה פעמים נוצר בשל אמירות לאומניות", טוענת צימרמן. "הבלוגרים האחרים תמיד רצים לאכול את הנבלה ולרקוד על הקבר שאותו 'באזר' חפר לעצמו. אבל הבלוגר שבקבר לא מת, הוא רק מתחזק והקרקרנים ממשיכים לקרקר. אני לא רואה הבדל בסלחנות המועטה בין בלוגרים לבין גולשים אחרים. הבלוגרים פשוט מתנסחים קצת יותר טוב, ולפעמים אפילו זה לא", היא מוסיפה.
עם זאת, באינטרנט כמו באינטרנט יש שני צדדים לבלוג: מי שנפגע יכול להפוך בהקשת מקלדת לצד הפוגע. "אני זוכרת חטא או שניים, אבל רחוקה מלהתחרט", חושפת צימרמן את אמות המידה המקוונות שלה.
"לאחר פרישתי המטוקבקת ממפלגת 'עלה ירוק', שפכתי את כל הרעל שהיה לי נגדה לאורך פוסטים על גבי פוסטים. חטאתי בחטא הזעם, כי היו דברים שלא היו צריכים להיאמר או לפחות להיאמר בצורה עדינה יותר, ועל כך חטפתי 3 תביעות מהמפלגה ומיושב הראש שלה.
"אבל גם כאן, אף על פי שהפסדתי רק במשפט אחד 300 שקל למרות שלא הגיע לי, הצלחתי למצוא בזה משהו טוב. אני הבלוגרית הראשונה שנאלצה לשלם כסף על הוצאת דיבה כביכול, והרייטינג שהיה לי מכל הסיפור שווה הרבה יותר מהכסף שנתתי ליו"ר המפלגה, שנשארו לו אחרי האגרה רק כמה עשרות ספורות של שקלים".
דבורית שרגל, שמפעילה זה מספר שנים את בלוג ביקורת התקשורת הפופולרי "ולווט אנדרגראונד", דווקא רואה את הדברים קצת אחרת. "הבלוגרים, כקהילה, נוטים לתקן את עצמם ולהתנצל, להבדיל מהעיתונאים, שהטעויות שלהם יתנוססו לדיראון עולם בארכיונים", גורסת שרגל.
היא לא מהססת להביע חרטה: "אני מתחרטת על טעויות שעשיתי בהסח דעת, על פעמים שבהן לא בדקתי מספיק את העובדות, על מקורות שסמכתי עליהם מהסיבות הלא נכונות ונוכחתי בטעותי מאוחר מדי, ועל כך שלעתים בלא יודעין הייתי כלי ניגוח של איקס את וואי".
ואם בהתנצלויות עסקינן שרגל סבורה שגם היא זכאית לכמה וכמה. "יש כמה אנשים שכתבו עליי דברים דוחים למדי, חלקם 'טרולים', כך שכל רגש אנושי זר להם והם ממילא לא יבקשו סליחה. יש גם סתם אנשים שפיתחו כלפיי תיעוב, בוז או שניהם יחד, וגם הם לא יגידו 'פשענו', וישנה הקבוצה השלישית - החקיינים וכותבי הבדיחות המשמימות - אלה משוכנעים בצדקתם, ולכן גם הם לא יתנצלו. לכולם אני מאחלת צום קל והמשך חיים מאושרים, כמו שיש להם בוודאי".
באילו מקרים את חושבת שהיית נוהגת אחרת?
"לא עולה בדעתי משהו ספציפי. אולי אני צריכה לגלות איפוק גדול יותר כשתוקפים אותי. לא תמיד אני יכולה. אני מהירה להתרתח כשנדמה לי שנגרם לי עוול מכל סוג שהוא".
גיא חג'ג', שמפעיל את בלוג המוזיקה "עונג שבת", דווקא חושב שלא ניתן להצביע על הבדל בין הבלוגרים לבין שאר הגולשים. "המאפיין המשותף היחיד לבלוגרים הוא שיש להם בלוג", הוא מציין. “כמו בכל קבוצת אנשים, גם בקרב הבלוגרים ישנם סלחנים יותר וסלחנים פחות. לא מדובר בקבוצה חברתית הומוגנית בשום צורה או מובן".
חג'ג' מציין כי נפגע מתגובות טוקבקיסטים שמבקרים אותו על גבי הרשת. "אני נתקל יותר ויותר בטוקבקיסטים מהסוג המגעיל, אלה שתמיד ישמחו להסביר לך כמה אתה גרוע, כמה מעט אתה מבין, ואיזו טעות עשית כשבכלל התחלת לכתוב", הוא מודה.
"יש גם 'טרול' אחד או שניים בתגובות של 'העונג', שנהנה לקרוא את המדור מדי שבוע ואז לרוץ ולקטר בתגובות. אין ברירה אלא לזכור תמיד שהתגובות במאמר, במדור או בפינה בבלוג שאתה כותב הן ספיחים לתוכן, לא התוכן עצמו - ולכן צריך לקחת אותן בעירבון מוגבל.
"מדובר בדרך כלל בזרים מוחלטים, ובאופן קבוע אלה שיש להם משהו שלילי להגיד ירוצו מהר יותר לתגובות, לפעמים בלי לקרוא את המאמר עצמו מעבר לכותרת. לרוב, על כל טוקבק שלילי ומגעיל יש לא מעט קוראים שנהנו, ופשוט לא היה להם מה להוסיף על כך בתגובות".
חג'ג' מאמין, כי הטעויות והשגיאות שעליהן הוא מתחרט הן חלק בלתי נפרד מהאינטרנט. "אני כותב את 'עונג שבת' בפרצים קצרים ומהירים, ולרוב לא חוזר לקרוא אייטם אחרי שכתבתי אותו, אלא ממשיך הלאה", הוא מודה. "לכן לפעמים אני ממהר להתמרמר, לקטר ולבקר בלי לעצור ולחשוב אם הביקורת שלי במקומה. במהלך השנה האחרונה היו כמה אייטמים שהייתי שמח לחזור ולנסח אותם אחרת. אך בעיניי זה תוצר של המדיום המהיר הזה".
נא להמתין לטעינת התגובות
