העבודה היא חייהם: יש קשישים שמבחינתם הגיל הוא רק מספר
הפנסיה ואני - פרויקט מיוחד. רובנו מפנטזים על הפרישה, אבל יש כאלה שדווקא מעדיפים להמשיך לעבוד אחרי הפנסיה בניהול אימפריות או בקריירה פוליטית. רופרט מרדוק, שמעון פרס, ברונו לנדסברג והרב אלישיב הם רק חלק מהדוגמאות. איך הם עושים את זה, ובעיקר - למה?
יש להם שנה עד שנתיים נוספות להישאר במעגל העבודה, בלי שהבילוי עם הנכדים יהיה המוצא אחרון לניצול שעות הפנאי. ואכן, יותר ויותר בעלי תפקידים בכירים במגזר העסקי הישראלי והעולמי אינם מנצלים את גיל היעד כדי להשאיר למישהו את המפתחות למשרד ולצאת למסע מסביב לעולם.
דוגמה בולטת היא גליה מאור, מנכ"לית לאומי, שהיתה שמחה להתחיל בגיל 67 קריירה חדשה כיו"ר דירקטוריון הבנק. היות שהדבר לא הסתייע, היא המשיכה במלוא המרץ לכהן כמנכ"לית - למרות שבעוד כחודשיים תחגוג את יום הולדתה ה.68-
מבחינתה של מאור, השמים הם הגבול: דירקטוריון הבנק, המייצג את האינטרסים של בעלי המניות, אישר את המשך כהונתה, וכל עוד היא מספקת את הסחורה - אין סיבה שלא תמשיך לכהן בתפקיד. אגב, יו"ר דירקטוריון הבנק הקודם, איתן רף, פרש בגיל .70 מחליפו בתפקיד, דוד ברודט, כבר בן 66 וככל הידוע אינו מתכנן לשמש בתפקיד שנה אחת בלבד (עד גיל 67) אלא לפחות עד גיל .70
ככלל, מבחינת מרבית המנהלים במשק הישראלי, גיל הפרישה הוא סימן כרונולוגי בלבד ולא מעבר לכך. הפרישה מבחינתם היא אופציה - שמרביתם מעדיפים שלא לממש. הדבר נכון גם לגבי מפעלי תעשייה: למשל אריק רייכמן, המנכ"ל המיתולוגי של תנובה, ניהל את החברה עד גיל .70 הוא נכנס לתפקיד בעקבות חשיפתה של פרשת הסיליקון בחלב, ונשאר עד שהשליטה בה נמכרה לקבוצת אייפקס. איש לא ביקש ממנו לפרוש בגיל .67 ואלה עוד צעירים: נציג נוסף של העשירים הצעירים ברוחם ובמרצם הוא ברונו לנדסברג, מייסד קבוצת סנו, אשר בגיל 90 ממשיך להוות גורם מרכזי בעולם העסקים הישראלי.
"סוד הנעורים" של עשירים אלה אינו טמון בכספם, אלא בפעלתנות שאין לה קץ. במגזין פורבס, שבו התפרסמה לאחרונה כתבה על טייקונים בני 90 ומעלה שממשיכים ליצור, לעבוד במרץ ולצבור הון, מצטטים מחקרים שנעשו באירופה. אלה קושרים בין תכונות אופי, כמו לקיחת סיכונים ויוזמה, לבין אריכות ימים המשולבת עם בריאות וחיוניות. כמו כן הם טוענים לקשר בין ההגעה לגיל מופלג לבין שימוש מוגבר ביכולות קוגניטיביות כדוגמת פתרון תשבצים, למידת שפה ופעילות חברתית. לכך ניתן להוסיף כמובן קריאת ספרים או עבודה מאתגרת אחרת.
דוגמאות נוספות לאישים שעברו מזמן את גיל הפרישה נמצאות בתחום הציבורי: בין ראשי הציבור החרדי בישראל נמצאות דמויות כמו הרב אלישיב, שגילו עומד על ,100 והרב עובדיה יוסף, שחגג לא מזמן את יום הולדתו ה.90- בפוליטיקה הישראלית בולט נשיא המדינה שמעון פרס, שבגיל 87 ממשיך לייצג את ישראל ולפקוד את בירות העולם. אישים אלה נהנו ונהנים מחיים עשירים בחוויות אינטלקטואליות ואתגרים ניהוליים, ה"כופים" עליהם להישאר חדים וצלולים - וכך, ביותר ממובן מסוים, אף צעירים מבני גילם שבחרו לפרוש לבטלה.
גם מעבר לים לא חסרות דוגמאות: סידני הרמן, למשל, בחר בגיל 92 לרכוש את מגזין החדשות ניוזוויק וציין כי הוא מצפה בקוצר רוח לאתגרים הכלכליים, הניהוליים והטכנולוגיים שהנכס החדש צפוי לזמן לו.
גם סאמנר רדסטון בן ה87- והנמרץ לא מראה סימני האטה. רדסטון הוא בעל השליטה והיו"ר של אחת מחברות המדיה הגדולות בארה"ב וחולש בין השאר על ,CBS MTV ויאקום ואולפני פרמאונט.
לצידו יש לציין כמובן את רופרט מרדוק, איל המדיה הגדול מכולם ו"ינוקא" בן ,79 אשר רכש רק לפני כ3- שנים את הוול סטריט ג'ורנל ומנסה כעת בעת ובעונה אחת לחנך את העולם לשלם עבור תוכן באינטרנט ולרכוש נתח נוסף בשוק הטלוויזיה הבריטי, על אף מחאותיה
קבוצה מדגמית מעניינת נוספת היא הנשיאים האמריקאים. תוחלת חייהם הממוצעת של מנהיגים אלה - אשר חוו בעבר וחווים היום חיים דחוסים, מעניינים, מרתקים ומלאי אתגרים - לא השתנתה למעשה לאורך השנים ועם השתפרות הרפואה.
למעשה, 3 מתוך 4 הנשיאים הראשונים נפטרו כשגילם היה מעל ,80 בתקופה שבה תוחלת החיים הממוצעת עמדה על פחות מ.40- שיעור דומה קיים בקרב הנשיאים האחרונים. עם זאת, יש לציין כי נשיא ממוצע מושבע בדרך כלל בגיל מבוגר יחסית - כך שהישרדותו וכמובן צלילותו היוו למעשה תנאי מקדים לכהונתו. הנשיא שהאריך חיים יותר מכולם, אגב, היה ג'ראלד פורד, שנפטר בגיל .93
אז מדוע כן לפרוש לפנסיה? למעשה, רוב הגופים העסקיים מעוניינים שהעובדים אכן יפרשו בסופו של דבר לפנסיה במועד. הדבר גם מעוגן בהסכמים הקיבוציים באותם ארגונים, והסיבה לכך היא הרצון לרענן את השורות ולתת גם למנהלים הצומחים מלמטה הזדמנות להתקדם. בפועל, כדי שמנהל מסוים ימשיך בתפקידו מעבר לגיל פנסיה, עליו להצטייד באישורים מיוחדים ובכישורים המצדיקים את המשך כהונתו.
פסיכולוגים אף מצביעים על הבדלים מהותיים בין גברים לנשים בכל הנוגע לפרישה לפנסיה. לדברי הפסיכולוגית ד"ר מיכל בן צבי זומר, בעוד שנשים צוברות כוח ומעמד בתוך המשפחה לאורך השנים, וביציאה לפנסיה חוות העצמה ועלייה בערכן העצמי מתוקף מקומן כסבתות וכראשי שבט - הגברים, שמעמדם בתא המשפחתי נמוך יותר, חווים אובדן כוח ולכן עלולים לסבול מאובדן "טעם החיים," בניגוד לנשים.
מנגד, אם תוחלת החיים הממוצעת של נשים (83 שנה) גבוהה מזו של גברים (79 שנה), לא ברור מדוע גיל הפרישה לפנסיה שלהן נמוך מזה של הגברים. אין ספק שמדובר בחומר למחשבה לכלכלני האוצר.
נא להמתין לטעינת התגובות
