משפחה בהפרעה: אל תבנו על ירושה מההורים
הפנסיה ואני - פרויקט מיוחד. כולנו גדלנו בידיעה שההורים ישאירו לנו בלכתם בסיס כלכלי כלשהו לצמוח ממנו. אך הגידול בתוחלת החיים לצד העלייה ברמת החיים מקטינים את הירושה - ובעתיד הלא רחוק עלולים לרסק אותה כליל
רמיזתו של פישר לא תשנה את עמדתם של ההורים, וקרוב לוודאי שגם בשנים הקרובות הם יחזיקו את הילדים קרוב לחזה - ולכיס - וימשיכו לדאוג לצרכיהם המידיים וארוכי הטווח. המשפחה הישראלית לא תשתנה מהר כל כך, אולם בטווח הארוך זה צפוי להיות אחרת.
מוסד הירושה הישראלי, כך מתברר, עומד לעבור שינויים מהותיים במאה ה.21- התארכותו והתייקרותו של גיל הזהב עלולות לגרום לדור העתידי של ההורים לממש את הנכסים שצברו במקום להעבירם הלאה; התרופפות התא המשפחתי עשויה לגרום להורים להעדיף להשקיע בעצמם במקום להעביר את הכספים ליורשיהם ולהגדיר מחדש את כל עניין הצוואה.
האתוס הישראלי הנוכחי מקדש ומייחס חשיבות לנושא הירושה. רוב רובם של הקשישים שומרים בצד מצבת נכסים, אשר הרכיב המרכזי בה הוא בדרך כלל דירה, ומעדיפים לחסוך מעט מעצמם כדי להעביר לדור הבא תשורה כספית או נכס בעל ערך. למעשה, החיסכון לירושה מתחיל כבר בשנות ה20- וה,30- שבהן תשלומי המשכנתא החודשיים מממנים לא רק הבטחה לקורת גג, אלא גם ניסיון להבטיח את ביטחונם הכלכלי של הדורות הבאים. אלא שמצב זה, שבו נרכש נכס בחלבו ודמו של דור אחד כדי להבטיח את רווחתו של הדור הבא, הופכת לפחות ופחות הגיונית בעולם שבו אנשים עובדים פחות וחיים יותר.
"היחס בין מספר שנות העבודה בפועל והבטלה מאונס הולך וגדל", מציין מאיר אוזן מנכ"ל קבוצת שקל, העוסקת בנושאי החיסכון הפנסיוני, הפרישה וההורשה. "כיום אנשים המצויים בתחילת חייהם הבוגרים נדרשים להשקעה של שנות לימוד רבות כדי להיכנס לשוק העבודה, ומאידך משך החיים עולה. עובדים שלא מגיעים לעמדת ניהול הופכים לא רלוונטיים בשנות ה50- המוקדמות לחייהם".
המגזרים המועדים לפורענות, לדברי אוזן, הם ההיי-טק ושוק ההון, המציעים שכר גבוה - אך אינם מתגמלים את העובדים בביטחון תעסוקתי. "לא תמצא הרבה מתכנתים מבוגרים", פוסק אוזן, "וגם לא אנשי מכירות. אנשים רבים המצויים במלוא אונם נזרקים למעשה משוק העבודה ונדרשים לכלות את החסכונות שנשמרו בצד לפרישה ולירושה".
תופעות אלה צפויות, לדברי אוזן, להפוך למשמעותיות רק בעוד שנים אחדות - אך על רקע התארכות החיים, התקצרות העבודה והתייקרות הפרישה, הן הופכות לבלתי נמנעות על אף הקשיים הרגשיים הכרוכים במכירת נכסים שיועדו להורשה. "השכבה המועדת ביותר לפורענות היא העצמאים, שרבים מהם לא צברו עצמם רזרבות לקראת הפרישה. אליהם יצטרפו גם השכירים שלא חסכו מספיק בשל כניסה מאוחרת למעגל העבודה או פדיון הפיצויים שלהם בין מקומות עבודה, ובכך הפחיתו את זכויותיהם הפנסיוניות".
קבוצת חוסכים אחרת שנמצאת בסיכון היא אלה שבחרו לחסוך את כספם בקופת גמל הונית ולמשוך את כספי הפרישה כסכום אחד עם הפרישה לפנסיה. אמנם מאז 2008 לא ניתן עוד לחסוך במסלול זה, והמפקידים מחויבים קודם כל בחיסכון שיספיק לכל הפחות לקצבה מינימלית - אך בין אלה הפורשים כיום ישנם חוסכים רבים שהפקידו את כל כספי הפרישה שלהם או את רובם במסלול הקודם, ולפיכך עשויים למצוא את עצמם במצב בעייתי.
הסיבה לכך היא חוסר היכולת לחזות את משך תקופת הפרישה, ומכך נובע הקושי להשתמש בכספי הפרישה בצורה מושכלת ומדודה. במכשירים המשלמים קצבה חודשית כדוגמת קרן פנסיה, מובטח למעשה תזרים חודשי קבוע (לאורך כל תקופת הפרישה, כך שהתאמה ארוכת טווח ושקולה של אמצעים למטרות הופכת לפשוטה יותר.
"ייתכן שכבר בשנים הקרובות נראה יותר ויותר גמלאים המממשים את נכסיהם כדי להבטיח לעצמם את רמת החיים שאליה התרגלו, וזה עדיין בעייתי. להורים חשוב להוריש משהו לילדיהם, אך כנראה המציאות חזקה יותר מהכל".
מימוש הנכסים שיועדו בעבר לירושה הוא פעולה מורכבת, מאחר שלרוב הנכס המועבר ליורשים הוא הנכס המשמעותי ביותר שעומד לרשותם של המורישים - ולכן מכירתו עלולה לגרור בעיות נוספות, כמו מציאת דיור חלופי, חוסר ודאות הכרוך בהשכרה וקטיעתם של חיים בסביבה מסוימת.
פעמים רבות הפנסיונרים עוברים לבית אבות ובכך פותרים חלק מהבעיות, אולם גם אז מימוש הנכס אינו תהליך חלק: ההורים - כמו גם היורשים - כואבים ומתקשים לנקוט צעד כזה, שמשמעותו אובדן סופי של "האחוזה המשפחתית" (העשויה להיות גם דירת שיכון). כדי לענות על חלק ניכר מבעיות אלה ולאפשר מימוש נכסים בלי לפגוע בצדדים, הומצאה "המשכנתא ההפוכה". היא נכנסה לישראל ב2007- ומאפשרת מימוש מדוד ומדורג של הנכס.
במכשיר זה הנכס משועבד בתמורה להלוואה בשיעור מסוים משוויו, וגובה ההלוואה שבעל הנכס יכול ללוות כנגדו עולה ככל שהלווה מבוגר יותר. ההתניה האחרונה נובעת מכך שבמשכנתה ההפוכה הלווה אינו מחויב בתשלום הקרן או הריבית - וזו עשויה להצטבר לאורך השנים עד כיסוי מלוא ערך הנכס, העומד על פי ההסכם לרשות הקשיש עד יומו האחרון.
יקי כהן, מנהל תחום המשכנתא ההפוכה בקבוצת כלל מימון, סבור שבסופו של דבר יהפוך המכשיר לנפוץ. לדבריו, הסיבה היחידה שלא אומץ עד
עם זאת, כהן מציין כי לא רק עובדות החיים והצרכים הדוחקים פועלים לטובת התפשטות המשכנתה ההפוכה, וגם השינויים הדמוגרפיים הופכים את הירושה לנחוצה פחות. "העלייה בתוחלת החיים שינתה את הפרופיל של היורשים, שהם בדרך כלל אנשים מבוגרים יותר המתקרבים או נמצאים בגיל העמידה, אז בדרך כלל הם מבוססים כלכלית ואינם זקוקים בהכרח לסיוע של כספי הירושה".
עובדה נוספת הפועלת לטובת התפשטות המשכנתא ההפוכה - עובדה שמחממת את הלב - היא נכונותם של יורשים עתידיים לדרוש את השימוש מתוך דאגה להוריהם. כהן הופתע לגלות כי במחצית מהפניות היה דור הילדים זה שיצר את הקשר הראשון וביקש לבדוק את האפשרות של שימוש במשכנתא הפוכה, הנוגסת למעשה בירושה העתידית שלו. חלקם אמנם ביקשו לעשות זאת כתוצאה מצרכיהם הדוחקים שלהם, אך אחרים ביקשו לעשות זאת כדי לסייע להוריהם.
ואכן, כתוצאה מהעלייה בתוחלת החיים גדל גם פרק הזמן הסיעודי, שבו הקשיש מאבד את היכולת לדאוג לצרכיו ונדרש לסיוע מתמיד. פרט לכך שתקופה זו קשה מבחינה מנטלית לקשיש ולסביבתו, הרי שהיא יקרה בזמן ובכסף - והנושא הופך מעסק משפחתי לעסק כלכלי.
"אנחנו חיים יותר, עובדים פחות ונאלצים לדאוג לעצמנו", אומר דודי ליידנר, מנכ"ל הראל פנסיה. "אם פעם אדם היה נופל בקצה חייו לתקופת סעד קצרה של שנתיים ועבר להתגורר במהלכה עם משפחתו, הרי שהיום תקופת הסעד ארוכה יותר ותפקיד המשפחה הצטמצם ומתמצה בביקורים שבועיים".
הסיבה להפיכת הסיעוד לעסק קשורה, לטענתו של ליידנר, גם להתרופפות הקשרים המשפחתיים. "אנו עדים להתרופפות של הערבות הביןדורית. בעבר היה ברור שהמבוגר הופך לנטל על הילדים, כפי שהיה ברור שהוא משאיר להם נכסים. אלא שהיום אף אחד מהצדדים לא ממלא את תפקידו - וכל אחד דואג קודם כל לעצמו".
ליידנר מוסיף כי התקצרות תקופת העבודה היא הסיבה לכך שכיום הקשישים אינם מגיעים לגיל הפרישה עם כמות משאבים המספיקה לקיומם, ומפנה את האשמה אל שוק העבודה הפרטי והמגזר הציבורי. "ישנם נתונים שמראים כי במקומות רבים במגזר הציבורי אנשים פורשים בגיל צעיר הרבה יותר מ.67- האם ראית פעם מורה בן 65 או איש מערכת הביטחון בגיל דומה?".
לדבריו, אנשים לא רק חיים יותר, הם גם עובדים פחות, וכדי לממן את הבטלה ההולכת ומתארכת הם נאלצים לקצץ בירושה לדור הבא. "אנשים לא אוהבים לנגוס בהון שלהם ולהפוך אותו לקצבה. כואב להם על הילדים, אבל הזמן יעשה את שלו".
ובשעה שהירושה מתקצרת והמשפחה מתערערת - הבירוקרטיה מתרחבת. עו"ד אורית קוך, המתמחה בדיני מסים, מציינת כי בשנים האחרונות הפכה עריכת הצוואה לנוהג שכיח יותר. הסיבה היא שחוק הירושה קובע כי במקרה שלא הוכנה צוואה, יורשי הרכוש הם בני המשפחה במעגלים הולכים ומתרחקים: הילדים ובן או בת הזוג, הנכדים ולאחר מכן (בסדר זה) ההורים, האחים, האחיינים, הסבים והסבתות.
"כיום הרבה אנשים עורכים צוואות, כיוון שרבות מהמשפחות אינן בנויות בסדר כזה", אומרת קוך. "אנשים שנכנסו למשל לפרקי ב' צריכים לכתוב צוואה כדי לוודא שגם יקיריהם מנישואיהם הקודמים יוכלו לזכות בנתח מהירושה".
בין המומחים בתחום קיימים חילוקי דעות מהותיים: יש הטוענים כי הירושה צפויה להתכווץ בשל הלחצים הכלכליים המופעלים על "הקשיש החדש" - שעובד פחות ופורש מוקדם יותר; יש המוסיפים ומאשימים את יחסי המשפחה המתערערים; ויש הסבורים כי ייתכן שהנדיבות הטבעית של ההורים תצליח דווקא לעכב מעט את התופעה שאין עליה עוררין - התכווצותה של הירושה.
התמורות הצפויות לחול בירושה אמורות להטריד כל רוכש או בעל דירה המצוי בגיל שלפני הפרישה לגמלאות. הוא צריך לתת מבט נוסף בנכס שלו ולאמוד את ערכו ואת משקלו היחסי במשאבים הכספיים העומדים לרשותו בתקופת הפרישה. הילדים, בלי נדר, כבר יסתדרו לבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
