תנו קצת אוויר: שמרו על המרחב האישי של הילד
אפילו תינוקות, שרוב היום רוצים להיות על הידיים, זקוקים למרחב אישי. בטח כשמדובר בפעוטות או ילדים, שלא תמיד מתלהבים כשמחבקים אותם, כשנוגעים בהם, כשנוגסים בשטחם הפרטי. מלחמת השחרור
"לא רוצה", הוא נדרך באופן מיידי.
"בן, תן לי חיבוק". הפעם זה נאמר בטון של "אל תהיה כזה".
"תעזבי אותי", הוא שלף קוצים.
האסרטיבית הקטנה לא חיכתה שנייה נוספת ועברה לפעולה. בשלב הזה קולות החנחונים שלה הפכו לצעקות של "אי! די! (צרחה ו...) אמא!!! בן דחף אותי!". "היא ניסתה לחבק אותי", התגונן אחיה, "ואני לא רוצה".
כאשה לאשה חשבתי לעצמי שיוזמת החיבוק שלה היא אקט ממש מתוק. "נו, מה אכפת לך", הפצרתי במחוספס הקטן. "אני לא רוצה", הוא התעקש. "אבל היא אוהבת אותך", המשכתי בנימה של אחוות הנשים - "מה לא ברור, אני לא רוצה", הוא אמר והדגיש כל מילה.
"טוב, אז נשיקה", החלטתי להמשיך במו"מ, כדי שהמסכנה לא תצא בלי כלום. הקטן חכך בדעתו ואז אמר: "טוב". כנציגת הגנה ממולחת חייכתי לקטנה ואמרתי לה: "הנה, את יכולה לתת לו נשיקה". "לא רוצה", היא ענתה בשתי מילים שאצרו בתוכן כעס, אכזבה ועלבון. "זה כבר לא אותו דבר".
"חיבוק ומגע פיזי הם דבר נפלא, אבל יש עניין של תזמון בחיים, ועלינו לכבד את זה שלמי שעומד מולנו זה לא תמיד מתאים והוא רוצה דווקא משהו אחר", נוזפת בי ד"ר תרצה יואלס. מתברר שיש ילדים שגם כשלא טוב להם, הם לא בהכרח קופצים על כל חיבוק שמוצע להם. הם זקוקים בראש ובראשונה ללבד שלהם ורק אחר כך יתרככו וייענו לחיבוק. אם דפוס ההתנהגות הזה מוכר לכם, הסירו דאגה מלבכם. לא מדובר בילדים פחות חמים, פחות מחוברים, פחות אוהבים או סתם לא מנומסים. זה רק מעיד על כך שהם זקוקים לקצת יותר מרחב ביניהם לבין הזולת. מרחב אישי, נהוג לקרוא לזה היום.
"מרחב אישי", מסביר ד"ר יאיר בר-חיים, מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, "זה ביטוי כללי הגורס שלכל אדם יש שטח מסביב לגוף שלו, מעין בועה כזו שאם נכנסים אליה אנשים, בעיקר אלה שלא מצויים איתו בקשר אינטימי, נוצרת תחושה של אי נוחות והתגוננות".
תן דוגמה.
ד"ר בר-חיים: "התור לכספומט, למשל. תמיד יש את זה שנושף לכם בעורף בחוסר רגישות מובהק, ואפילו מבטים נוקבים מצדכם לא רומזים לו לקחת צעד אחד אחורה. דוגמה שכיחה נוספת היא טיפוסי ה-close talkers. אלה אנשים שמדברים קרוב מדי לפרצוף שלנו (אפילו סיינפלד עשה על זה פרק). באותו רגע אנחנו מפסיקים להתרכז בשיחה, מגלים סימני עצבנות, אבל גם לא רוצים להעליב את זה שעומד מולנו".
איך מודדים מרחב אישי?
"הגדרת המרחב האישי תלויה בפקטורים שונים: מנהגי תרבות ונורמות התנהגותיות, מידת האינטימיות שיש לנו עם אנשים - קשרים אישיים או קשרים פורמליים, ולעתים גם במצב אובייקטיבי סביבתי. אנשים שעומדים באוטובוס עמוס או באיצטדיון כדורגל נמצאים, מכורח המציאות, בצפיפות. לעומת זאת, אם האוטובוס ריק ומישהו ייצמד אליך, זה כבר לא יהיה מקובל,
"מעבר לחדירה האישית הזו, שקווי המתאר שלה הם וירטואליים יש גם חדירה למרחב האישי הטריטוריאלי, שהוא מרחב ברור ומוגדר. כך למשל, יש ילדים שאם תיכנסו אליהם לחדר, תעלו להם על המיטה ותגעו בחפציהם, הם יחוו את ההתנהגות שלכם כפולשנות וחודרנות, והשקט שלהם יופר".
השאלה היא באיזה גיל זה מתחיל. כי כשחושבים על זה, אני לא מאמינה שמישהו מאיתנו ראה תינוק קטן שמסרב להתערסל בזרועותיהם של הוריו בטענה שהוא זקוק ל"מרחב האישי" שלו או פשוט תולה על דופן המיטה שלו בקשה: "do not disturb".
"מבחינה התפתחותית נראה שלתינוקות אין מרחב אישי", עונה ד"ר יואלס. "הם יכולים להיות כל היום עלינו, שכן תינוק עד גיל שלושה חודשים לא רואה מעבר למרחק של 30-15 ס"מ. ככל שהם גדלים נוספות להם פונקציות התפתחותיות. הראייה מתחדדת, והתנועתיות הולכת ומתגבשת. בד בבד נוכל להבחין בבנייה של המרחב האישי שלהם - מרגע שהם מתחילים לבלות קצת יותר זמן עם עצמם. אפילו ברגעים המעטים שבהם הם שרועים על השטיח ועסוקים ב'אוניברסיטה' שלהם הם מגבשים לעצמם את המרחב האישי, את יכולת הנפרדות".
איך נדע מתי התהליך הזה נמצא בשלבי התהוות?
"אצל פעוטות אפשר כבר להרגיש את הצורך במרחק, כשהם הודפים ניסיון לחיבוק או מגע. מאידך ייתכנו מצבים הפוכים, שבהם פעוטות לא מפרשים נכון את המרחב של האחר - הם אלו שנוגעים וחודרים לתחומם של ילדים אחרים - ומהר מאוד מתפתחת תגרה.
"יש ילדים שסובלים מבעיות בוויסות החושי - הם מגיבים בתוקפנות או נסגרים כשנוגעים בהם, ובתרבות כמו שלנו זה עלול להתפרש כהתנהגות לא חברותית. התנהגות קיצונית כזו מעוררת את תשומת הלב של ההורים, והם מגיבים בהתאם לצרכים של הילד".
אבל חשוב להדגיש שילד לא צריך לסבול מבעיות של ויסות כדי להזדקק למרחב שלו, או לא לכבד את זה של האחר. מספיק שנביט בילדים משחקים ונראה איך הקודים הללו נלמדים בזמן אמת. איך למשל, אחד מהם הולך אחורה עד שהוא מוצא את המרחק הרצוי. במידה שהילד האחר מודע לקוד המרחק, הוא לא ינסה להתקרב. במידה שלא - הוא יתקרב וייתקל בתגובה תוקפנית. לנו, כצופים מהצד, הדבר ייראה כאילו הוא דוחף בלי סיבה נראית לעין. למעשה מדובר בילד שחש שפלשו למרחב האישי שלו, ועוד מאשימים אותו שהוא מתנהג באגרסיביות.
איך כדאי לנהוג?
"פשוט לדבר על זה, להעלות את זה על סדר היום. מאחר שמדובר במשהו וירטואלי - ילדים יתקשו להבין את זה, אבל צריך לעצור ולהסביר לילד למה הכוונה במרחב אישי - שיש בעולם אנשים שונים, שיש כאלה שאוהבים חיבוק ויש כאלה שלא. שיש ילדים שאוהבים שמתקרבים אליהם ונוגעים בהם, ויש כאלה שמעדיפים לשמור על מרחק".
ומומלץ גם ליישם, מדגישה ד"ר יואלס. "גם אם נורא בא לנו לקבל חיבוק מהילד שלנו, ממש אין צורך למות על מזבח החיבוק. תנו לו את האפשרות לבחור - הזמינו אותו לחיבוק, אבל אל תחבקו בכוח. הוא יחליט אם הוא רוצה כרגע שותף למרחב האישי שלו. אחרי הכל מדובר ברכישת מיומנות חברתית.
"חוסר רגישות לרצון הילד יכול כאמור גם לנבוע מדפוסים תרבותיים. יש תרבויות שיותר מכבדות ושומרות על מרחב אישי, ויש תרבויות שמגדירות אותו אחרת. הספרדים והמזרחיים, למשל, נוטים יותר לגעת. לעתים מפגש של שתי תרבויות שונות עלול ליצור סיטואציות מביכות, ולכן גם שם דרושה רגישות ומודעות.
"אפשר לראות את זה גם במעבר תרבויות של ילדי מהגרים. פעם הייתה לי מטופלת שנסעה עם משפחתה להתגורר בארצות הברית. כשהילדה נכנסה לגן, היא נהגה לחבק את כולם, וזה יצר בעיה, עד שהאמריקאים הסבירו לה שכל אחד אחראי לגוף שלו, וצריך לבקש רשות כדי לחבק".
ג'ון בולבי, הפסיכולוג ההתפתחותי הנודע אשר ביסס את "תיאוריית ההתקשרות", טען שאף שהצורך בקרבה הוא כאמור מולד, דפוסי חיפושי הקרבה מעוצבים על פי הניסיון. הטענה של חלק מהחוקרים בתחום היא שכאשר לילד יש התקשרות בטוחה עם ההורה שלו, הוא פחות מוטרד ומאוים מהמרחב האישי. כלומר, כשילד או תינוק נמצאים במצוקה, הדבר הראשון שהם עושים הוא לאותת להורה על ידי התנהגויות מסוימות (שהפופולרית ביניהן היא בכי) - זאת כדי שההורה יבין שהם זקוקים למגע וקרבה וירים אותם על הידיים. הדפוס הזה חוזר על עצמו ונוצר מעין ריקוד, המבטא דיאלוג לא מילולי שבו הילד אומר: 'אני במצוקה, אה, הנה מישהו שם לב אלי, חיבק אותי, הרגיע אותי, ועכשיו אני יכול לרדת ולהמשיך לגלות את העולם עד הפעם הבאה'. זהו ילד שרכש לעצמו סגנון התקשרות בטוח.
ילדים לא בטוחים, לעומתם, חוו חודרנות פגיעה. מגע, מבחינתם, לא היווה סוג של הרגעה. אם משום שהמגע לא היה נעים או משום שלא הושגה קרבה אמיתית. אלה ילדים ששומרים על מרחב אישי גדול יותר ומגיבים באופן נחרץ יותר כשהוא מופר. אבל חשוב לציין שלכל ילד ישנם הגבולות שלו - גם ילד בטוח צריך את המרחב האישי שלו.
האם אין בגישה הזו ערעור של תיאוריית עקרון הרצף?
ד"ר יואלס: "האינטרפרטציה שנעשתה ל'עקרון הרצף' לא הביאה בחשבון את החשיבות של פרקי זמן שבהם התינוק צריך להיות עם עצמו ולא להיות 'אזוק' להורה. "הניסיון של 'עקרון הרצף' לחקות תרבויות שבטיות חוטא להבנה שישנם מצבים שבהם התינוק מנותק מהוריו ולומד להכיר את העולם לבד מתוך נקודת מבט חדשה, דרך כל מיני דברים שמתרחשים בהעדר קרבה למבוגר. גם האתיופיות וגם האפריקאיות מניחות את התינוקות שלהן ועושות דברים בלי שהוא יהיה צמוד אליהן.
"אין ספק שתינוק מרגיש ביטחון כשהוא על הידיים, אבל הוא ירגיש תחושה דומה גם כשהוא נמצא ליד הוריו בלי שירימו אותו - 'אני שוכב על השטיח שני מטרים מאמא שלי, ואני מרגיש לבד ומתחיל לבכות. כשהיא מרימה אותי, אני נרגע ומפסיק לבכות'. הדיאלוג הזה צריך להתקיים, כדי שהאמא תדע מתי להרים אותו ומתי להניח לו.
לא פחות חשוב שתינוקות ילמדו לווסת את עצמם גם כשהם לא על הידיים. אצל בעלי חיים, למשל, אנחנו עדים לתהליך הזה באופן טבעי - הגורים מסתובבים חופשי, וכשהם מבחינים בסכנה או חשים
מצוקה הם רצים אל אמא שלהם".
וחוץ מזה, יש לנו ניוז עבורכם - גם אמהות זקוקת למרחב האישי שלהן. כשהילדים מתייחסים אליהן כאל שטיח ומתחילים לקפץ עליהן, כשהתינוק לא יורד מהידיים כל היום והן מרגישות חנוקות, כשהן לא יכולות אפילו להיכנס לשירותים לבד.
"הדיאלוג הזה בין הורים וילדים מתקיים כל הזמן", אומרת ד"ר יואלס. "הסכנה היא שזה עלול להתקבל כדחייה עבור הילדים, ולכן חשוב לדבר על זה. להסביר להם שגם לזמינות שלי כהורה יש גבולות".
אבל שלא ישתמע מכל זה שיש לנו משהו נגד חיבוק ומגע, מסייגת ד"ר יואלס. להפך. "אל תפחיתו כהוא זה מחשיבות החיבוק. זה דבר נפלא וחשוב (כמובן כשאין לזה קונטציה מינית). אבל כדאי להיות רגישים ולכבד את זה שלצד השני לפעמים זה פשוט לא מתאים".
נא להמתין לטעינת התגובות
