יומן של ניצולה: היינו משפחה מוכרת - בסוף נשארתי בלי הורים
ארצית בר נר היתה בת שלוש כשאביה עזב את הבית עם פרוץ המהומות ולא חזר. חיי המשפחה הנורמטיביים נעלמו כלא היו והיא הפכה לנרדפת בשל מוצאה היהודי. רק זרים טובי לב, כלבה אחת שאמצה אותה וניסים שקרו כל העת הצילו אותה. ב-20 השנים האחרונות היא מתנדבת של ער"ן ומסבירה שלעזור לזר זו מצווה
הייתי אמורה לחיות חיים של נסיכה פולניה-יהודיה. משפחה אצילית, אמידה, מכובדת, המפורסמת דרך קבע במדורי החברה הגבוהה. ואז פרצה המלחמה. הייתי בת שלוש לערך כשהתקשר אלינו שומר בית החרושת והודיע לאבא שמהומות פרצו. "אתה חייב להגיע לכאן", הוא אמר ואבי יצא.
"אל תלך", התחננה אמי. בת שלוש הייתי, ואת התמונה הזו אני זוכרת היטב. "אל תלך". אבל הוא בשלו: "איש לא יעז להרים עליי יד". זו היתה הפעם האחרונה שראינו אותו. הפעם האחרונה שחיינו כמשפחה נורמטיבית.
מעמדנו הרם, שתמיד היה למקור החוזק שלנו, פגע בנו. נאלצנו לברוח מיד, אמי ואני, וכאן התחיל מסע של הישרדות, מזל, ניסים ואמונה רבה בעתיד טוב יותר. החזות הארית שלנו, סייעה להיטמע בין הגויים המקומיים באיזור, ובכל זאת יכולנו להישאר במקום אחד לאורך זמן.
באחת הפעמים נאלץ הפולני שהחביא אותנו להבריח אותי ואת אמא שלי בעגלה, מכוסות בחציר וקש. במחסום הצבאי דקרו חיילים את ערימות החציר בקלשון, הם כבר למדו איך להוציא את הנרדפים ממקומות המסתור. שכבתי דוממת גם כשהקלשון פצע אותי. ידעתי להיות שקטה וקטנה.
חזרנו לעיר הולדתי וחברנו לסבתי. בת ארבע הייתי כשאמי נלקחה לעבודות כפיה, היא פרמה בגדים שהגיעו ממחנות ריכוז, ועלינו הילדים אסרו לבקר את ההורים. אבל מה ידענו על איסורים? בגיל ארבע הבנתי שכל רצוני לראות את אמא, אז הלכנו, קבוצת ילדים, לבקר את האמהות שלנו.
לפתע הגיעה קבוצה של גרמנים מלווים בכלבים. אקציה. ברגע של תושיה ברחתי, נכנסתי לתוך מתקן לכיבוי אש. שומעת את צעדי הכלב סביבי, את החיפוש שלו אחר ריחי. ישבתי דוממת, עד ששקט השתרר בסביבה. כשיצאתי החוצה גיליתי את האמהות ממררות בבכי. אף אחד מהילדים לא נשאר בחיים. באותו רגע, חיבקה אותי אמא ויחד ברחנו מן המפעל.
בגיל ארבע תפסו אותנו ברחוב. המראה שלנו היה ארי, אבל הגרמנים חשדו, הם עינו את אמי ואותי בתורות, האחת מול השניה, כדי שנגלה
ואז נפטרה סבתי. ברחנו למנזר בקרקוב. התחזינו לנוצריות, שמה המזויף של אמי היה גברת זושה, היא דאגה לנו לתעודות זהות מזויפות והקפידה שלא יהיה בינינו כל קשר, אלא שבאמצע משחק נפלט לי מהפה שאני אוהבת את גברת זושה. ואמא נבהלה כל כך. הפחד שסודנו יתגלה ואנחנו נלקח משם, היה גדול.
הגיע היום בו אמי ואני נאלצנו להיפרד. אני נותרתי במנזר בעוד שהיא יצאה לעזור כגרמניה נוצריה טובה למאמץ המלחמתי. "נפגש בדיוק כאן אחרי המלחמה", היו מילותיה האחרונות אליי. הימים עברו ואם המנזר שקיבלה אותי הוחלפה באם קשוחה ואכזרית. כשראתה ברשומים כי איש אינו משלם עבור שהייתי, הודיעה שבמנזר שלה לא יתגוררו אוכלי חינם. בגיל חמש הפכתי לשפחת עבודה.
חייתי בזוהמת המרתף מוקפת עכברושים מבעיתים, אך ימי החסד העלובים שלי שם הסתיימו עד מהרה. בחורף של שנתי החמישית שפכתי שלא במתכוון דלי מים על המדרגות וזה הספיק לאם המנזר. בו ברגע מצאתי את עצמי מושלכת בחוסר כל אל הרחוב כשרק בגדיי לגופי.
ושוב חזרתי לנדוד. גרתי בין הגויים, ספגתי מכות רצח, צלעותיי נשברו, גופי חבול, רעיתי עיזים ופרות, וכל הזמן הזה התחזיתי לנוצריה. ואז הגעתי לפרטיזנים, אך מה להם ולילדה כבת חמש. הם גירשו אותי. רק אחד הבטיח שידאג לי, נרגעתי, שלווה הייתי כל אותו לילה, ובבוקר כשהתעוררתי, ראיתי את גופתו. הוא נתפס ונתלה.
ושוב נותרתי ללא איש וחזרתי לנדוד. יום אחד שמעתי בכפר שהגעתי אליו קולות מתחת לאדמה והלכתי לבדוק במה מדובר. פליטים, מסתתרים, בדיוק כמוני. הם סרבו להכניס אותי. "אני אלשין עליכם", איימתי והם נכנעו. אני לא זוכרת את כל התקופה ההיא, כי התמונה הבאה שעולה בראשי היא של הגרמנים הפורצים את המסתור, מוציאים את כולנו. הכריחו אותנו לכרות שוחה, נדמה לי שגם הופשטנו, שעת בין ערביים, ומדורה עליזה חיממה את האיזור.
היריות פלחו את האוויר ואת גופות האנשים ההם שאיני זוכרת את שמותיהם או את סיפורם. נפלנו לתוך השוחה, גופה נפלה עליי והרגשתי שאיני מצליחה לנשום, אין לי אוויר. נבהלתי, ואז שמחתי, הייתי בוגרת לגילי, הבנתי כי אם אני מתקשה לנשום, זה סימן שעדיין אני נושמת, והאין זה סימן שחיה עודני. לאט לאט זחלתי החוצה, ורצתי כל עוד נפשי בי הפוך מכיוון המדורה.
גרתי במלונות, נצמדת לכלבים ופרוותם מחממת אותי, קטנה הייתי וצנומה. אחת הכלבות אימצה אותי אליה כאילו אני עוד גורה שלה. ברחתי מכפר לכפר ומישוב לישוב, ומלאך המוות דולק אחרי. בכל פעם הצלחתי לחמוק, בעזרתם של זרים, בזכות תושייתי. עד שנתפסתי ביער והגרמנים לקחו אותי למיידנאק.
במיידנאק היו הרבה ילדים. דרגשים קטנים בהם שכבו אנשים אחד על גבי השני. אני הסתובבתי ליד פחי הזבל של הזקנים. יום אחד פנה אלי נהג משאית הזבל ואמר בפשטות: "מחר תיכנסי אל פח הזבל". חיי ניצלו שוב. הוא הוציא אותי בתוך פח הזבל מהמחנה ביום בו הוצאו כל ילדי מיידנאק להורג.
שש שנים עברו בטרם פלש הצבא הרוסי לפולין, שש שנים של נדודים. כשהצבא פלש, עקבתי אחריו. הייתי ילדה בוגרת ומנוסה, הבנתי שהצבא הולך לערים הגדולות וידעתי שכך אגיע לקרקוב, והרי קבעתי להיפגש עם אמי במנזר. מרחוק עקבתי אחריהם עד שהגענו לעיר.
המנזר היה התחנה הראשונה שלי. עמדתי בחצר מתבוננת בשער, במבנה, ופתאום, ממרומי 12 שנותיי, הכול נראה קטן יותר ועלוב. נשארתי לגור במנזר, מחכה, אך הימים עברו ואמי לא הופיעה. זמן מה נאלצתי לחכות לידיעה חדשה ואכן, ההמתנה השתלמה. יום אחד הגיעה אם המנזר שהכירה אותנו בבואנו. היא זו שסיפרה לי שאמי נפטרה בגרמניה. נשברתי, לא יכולתי להאמין, אמי נפטרה.
אם המנזר הגישה לי חבילת מכתבים. "היא כתבה לך בכל יום, ודאגה שתוכלי לקבל אותם", אמרה לי. גם את תעודת הפטירה ותעודת הלידה שקנתה כנוצריה היא צירפה לחבילה הקטנה. ואלו נותרו כל זכרונותיי מאמי האצילה, הנהדרת והאהובה. לא נותר לי עוד דבר.
הזמן עבר, דרכי אחרי המלחמה היתה סבוכה, גרתי בצרפת ובארגנטינה ולבסוף חברתי לאנשי בית"ר ועליתי לארץ ישראל. ולא הבטתי שוב לאחור. כיום יש לי שלוש בנות, שמונה נכדים וחיים מלאים ומדהימים. כל יום הוא יום שצריך לנצלו עד תום, ובכל יום אני מנסה ללמוד משהו חדש.
לפני כ-20 שנה הגעתי לער"ן ודבר אחד אני יודעת: לעזור לחבר זו חובה, אך לעזור לזר זו מצווה. ואני תמיד מרגישה צורך להיות במקום בו אוכל לעזור. עד היום אני מתרגשת בכל תורנות, מבינה את החשיבות שבעזרה. יודעת שאסור לי לשפוט לעולם, לא להטיף מוסר, רק להיות שם, לתמוך ולסייע. כל כך הרבה פעמים הייתי זקוקה למישהו שיהיה שם בשבילי, כל כך הרבה פעמים נותרתי לבד.
כשאני משוחחת עם אנשים בנושאים הקשורים לשואה, אני מקפידה לתת להם לספר את סיפורם. אם הם שואלים אותי כיצד אני מבינה כל כך הרבה, איני מספרת. "זה הזמן שלך עכשיו, לא שלי, אני פה בשבילך", אני אומרת להם.
העובדה ששרדתי והשתקמתי, שהקמתי משפחה נהדרת, שחייתי חיים נפלאים, גורמת לי להרגיש שאני חייבת לתרום את חלקי לבני אדם אחרים רק בזכות היותם בני אדם. "תמיד אפשר וצריך לראות את חצי הכוס המלאה, ותפקידנו לעזור לראות אותה, כל אחד ומה שהוא מביא עימו". זו כל התורה כולה. בעיני בכל אופן.
הכותבת היא בעלת תואר בספרות ובאומנות, גרה בנתניה, מתנדבת בער"ן עשרים שנה
ניתן ליצור קשר עם עמותת ער"ן 24 שעות ביממה בטלפון 1201 ובאתר ער"ן באינטרנט www.eran.org.il. או בדואר אלקטרוני: info@eran.org.il
נא להמתין לטעינת התגובות
