לראות מעבר לדיכאון: מכתב לנערה שהייתי
הנערה ההיא היתה בדיכאון עמוק, והיא לא ידעה את זה. גם לא ההורים שלה. ואיש לא הקשיב והגיהינום היה מוחלט
ואני יכולה לראות את האם, פניה מודאגות, היא דופקת שתי דפיקות על הדלת הסגורה, ומיד, מבלי לחכות לתגובה, פותחת אותה ונכנסת. הנערה קופצת בבהלה, בתנועה זריזה היא לוקחת לידיה את הספר, פותחת אותו ובוהה בעמוד אקראי. האם מתיישבת על המיטה לצד הנערה, שמנסה להרחיק את עצמה, מכווצת את גופה לכיוון הקיר.
האם: "למה את כל הזמן מסתגרת בחדר, לא יוצאת לבלות, לא הולכת לחברות, לא עושה שום דבר. מה קורה לך? את מרגישה לא טוב? כואב לך משהו?".
הנערה: "לא, לא כואב לי כלום". (לשקר. כל הזמן. להכחיש. כל דבר. להסתיר. הכל).
האם: "זה קשור לבנים? משהו קרה?".
הנערה, בטון שטוח, אדיש כביכול: "לא, שום דבר לא קרה".
האם (מניחה יד על כתפה של הבת): "אני יודעת. את רגישה, כמוני. מי שרגיש גם סובל לפעמים".
הנערה נרתעת, נסוגה מהיד המונחת עליה. היא רוצה לקום ולברוח, אבל היא לכודה ללא מוצא והאם ממשיכה: "אני מבינה, את בתקופה קשה, בגיל קשה, אלה בעיות של גיל ההתבגרות. גם אני סבלתי בגיל הזה, זה לא נורא, זה שום דבר, זה יעבור".
הנערה שותקת. היא כבר מכירה את השיחות האלה. קולה של האם, כמו תמיד, נשמע חזק מדי, עליז באופן מחשיד. מבעד למלים האמורות להשרות רוגע וביטחון, הנערה יכולה לשמוע את הטון, נפרד ומנותק, בעל קיום משל עצמו. ודרכו היא שומעת את הפחד, את הבהלה של האם: מה פגום אצל הילדה הזאת? ומה יהיה הסוף איתה? הטון מנסה לשכנע, כמעט בתחינה - הכל בסדר, תגידי שהכל בסדר.
ומבעד לבהלה ולתחינה מבצבץ גם הכעס: למה לכל האמהות האחרות יש ילדות רגילות, שמחות, מוצלחות, למה דווקא לה זה קורה, דווקא לה יש ילדה כזאת, ילדה לא נורמלית? והרי היא אמא שתמיד משתדלת לעשות את הכל כמו שצריך. גם ככה קשה לה, הכל תמיד נופל עליה, וכבר אין לה כוחות.
הנערה נועצת את עיניה בספר, מעמידה פנים שהיא שקועה בקריאה, מעבירה דף. רק הגוף שלה אומר: "מתי כבר תקומי ותלכי?".
האם לא מרפה: "את יודעת שאני אוהבת אותך".
הנערה: "כן". (אני לא מאמינה לך. אולי את אוהבת את מי שאת רוצה לראות מולך - נערה ככל הנערות, רק קצת שקטה, קצת מסוגרת. אבל אם היית יודעת מי אני באמת, אם היית יכולה להציץ לתוכי פנימה, ולראות אפילו רק קצת מהתהום, מהזוועה, מהאימה השחורה הזאת, לא היית אוהבת אותי בכלל).
והנערה כבר מכירה את ההמשך, שאמנם הגיע: "ואני רק רוצה שתהיי מאושרת".
הנערה לא מגיבה. (מתי כבר תעזבי אותי ותלכי לעניינים שלך? אני יודעת היטב מה את רוצה. את רוצה נורמליות, את רוצה שיהיו לי ציונים טובים, ביטחון עצמי והמון חברים נפלאים. את רוצה שאני אהיה "בסדר".
האם: "את יודעת, את יכולה לספר לי הכל".
הנערה שותקת. (את שוב משקרת, את לא באמת רוצה לשמוע את מה שיש לי לספר. את לא רוצה לדעת. את לא תוכלי להבין. לא דברים כאלה, שמחוץ לתחום. כי לא מדובר בכאב ראש, באהבה נכזבת או במשבר של גיל ההתבגרות.
את מה שזה באמת את לא תוכלי לספר בקלילות למכרות שלך, ולהתנחם בצרות הקטנות של אחרים. את לא תוכלי להקטין את זה, להגיד שזה שום דבר או שזה תיכף יעבור, לא תוכלי להסתיר את זה או לבטל את זה, ולא תוכלי לברוח מזה, לברוח על נפשך).
האם, עכשיו בהתפרצות: "למה את לא מדברת? מה את כועסת כל כך? מה כבר עשו לך?".
הנערה מתאמצת לענות, הפעם בטון קצת יותר חביב, היא יודעת שהשיחה לקראת סיום: "אני לא כועסת".
השיחה הסתיימה. האם יוצאת מהחדר. הנערה מתרוממת וקמה לרגע מהמיטה כדי לסגור שוב את הדלת שנותרה פתוחה, המחסום הפיזי היחיד שלה, גם אם רופף. ההטרדה חלפה לעת עתה, המאמץ לדבר הסתיים.
אני רואה את האם, כבר יושבת רכונה מעל שולחן העבודה שלה, מנסה להסיח את הדעת מהדאגה. מעבר לזמן ולשנים, אני רוצה לטלטל אותה, לצעוק באוזניה: תאספי את כל הכוחות שיש לך, שאי פעם היו או יהיו לך, תשימי בצד את הבעיות, הקשיים והפחדים שלך, ותפקחי את העיניים, תסתכלי ותראי את מה שמולך, את הנערה החולה שבחדר לידך. תשמעי אותה, גם אם אינה מדברת, ותעשי כל מה שאפשר כדי לעזור לה, גם אם אינה מבקשת.
אלא שהאם כבר שקועה בעבודה מאומצת, היא אינה מקשיבה. ולנערה, שכבר חזרה לשכב על המיטה ופניה אל הקיר, אני רוצה ללחוש: כן, כמו שרק את עכשיו יודעת, את אמנם חולה במחלה קשה, מחלה שתלווה אותך כל חייך.
אבל יגיע יום שבו תוכלי לראות מעבר לחדר הזה, מעבר לקיר הזה ולמחשבות הללו, ותוכלי לחיות את חייך מעבר לגיהינום הזה, שכרגע נראה לך מוחלט ונצחי. לו רק היתה יכולה לשמוע אותי, מעבר לזמן ולשנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
