למה דווקא אני חיה עם דיכאון? אין לכך תשובה
פעם חיפשתי ללא הרף אחר הסיבות להופעת המחלה. כיום אני כבר מבינה שכנראה לעולם לא אבין אותן עד תום
ובכל זאת, גם אני תוהה ומתלבטת פעמים רבות בנושא הזה של מציאת סיבות, נסיבות ואשמים לדיכאון שלי, ושואלת את עצמי את השאלה, המוכרת אולי, לכל אדם חולה: למה דווקא אני? האם הסיבה למחלה נעוצה בעברי, בילדות שלי?
ייתכן שחליתי בדיכאון במהלך ילדותי בגלל נסיבות משפחתיות, אולי לא דרמטיות וקיצוניות, אך בעלות השפעה רבה, שגרמו לי לחרדות ולחיים במצב לחץ מתמיד, ובעיקר לתחושה של מחסור בחומר הנחוץ כל כך - אהבה.
למדתי לזהות את הסיבות הללו בכוחות עצמי ובעזרת הטיפולים הפסיכולוגיים שעברתי. למדתי לשים אצבע על פחדים וכעסים מודחקים מהילדות, על תחושות קשות שגרמו לי הוריי, על התנהגויות, שגיאות ומחדלים שלהם, שנגרמו כנראה בגלל המטען שהם עצמם נושאים, מטען שהפך אותם למה שהם.
אלא שהוודאות שלי נוטה תמיד להיסדק: אולי הזיכרונות הקשים ההם רק נצבעו על ידי בצבעים כהים וקודרים, בגוונים מוגזמים ולא אמיתיים? ואני ממשיכה לשאול את עצמי - למה חליתי דווקא אני, ולא האחים שלי? ולמה דווקא אני ולא אנשים אחרים שחוו ילדות קשה באמת, שכללה הזנחה, נטישה או התעללות?
ואולי, כפי שנטען בשנים האחרונות, הסיבה אינה נעוצה במטען אהבה לקוי, אלא במטען הגנטי, כלומר - אולי פשוט נולדתי עם הדיכאון? ולרוב אני גם עונה לעצמי: כנראה שהתשובה היא שילוב בין הסיבות. נולדתי עם נטייה גנטית לדיכאון, והמחלה התפרצה בשל לחצים של מערכת היחסים המשפחתית בילדותי, מיקומי בתוכה, ותגובותי
ועדיין - איך הגיעה המחלה שלי לדרגת חומרה כזו? ושוב אני עונה: מעשב שוטה שאולי היה ניתן לעוקרו, היא גדלה וצמחה, ניזונה מפחד, הסתרה ושתיקה שלי, ומחוסר הרצון או היכולת של הוריי לראות ולהבין ולדעת, עד שהגיעה למימדים של צמח פרא בלתי נשלט, כזה ששלח את שורשיו לכל חלקי נפשי.
וישנן עוד סיבות אפשריות, כמו חוסר תקשורת עם אנשי המקצוע שהיו אמורים לטפל בי, שגיאות שנעשו בדרך החתחתים של הטיפול, ועוד ועוד. אלא שגם כשאני מסכמת את הסיבות כולן ומחברת אותן זו לזו, עדיין הסך הכל שלהן אינו מספק אותי, עדיין אני מרגישה שהוא קטן מדי ביחס לדבר הגדול והנורא הזה - הדיכאון.
ולא רק סיבות עקרוניות וכלליות אני מחפשת, אלא גם, בהתקפים החוזרים של הדיכאון, סיבות ונסיבות ספציפיות, מיידיות. ואני מפשפשת וחופרת: מה גרם לזה להתפרץ שוב דווקא עכשיו? האם היתה זאת מריבה או אפילו רק מתח כללי ביני ובין אנשים אחרים במשפחה? בעבודה? שעוררו זיכרונות, כעסים ורגשות מודחקים מהעבר? אולי מצב לחץ כמו החלטה שהייתי צריכה לקבל, מעבר מסוג כלשהו, או בכלל מחלה פיזית כמו שפעת הם שהיוו את הטריגר?
אך בשנים האחרונות החיפוש אחר סיבות אינו מעסיק אותי עוד באותה אינטנסיביות כמו בעבר. למדתי שלעולם לא אבין אותן עד תום, שהן כנראה מורכבות, וכי גם הדיכאון, כמו מחלות רבות אחרות, נגרם בשל שילוב של כמה גורמים מתחומים שונים, שלא כולם ידועים.
אני גם יודעת כי כמו הר געש פעיל, הדיכאון עתיד להתפרץ אצלי שוב מדי פעם בזמנים של לחץ כלשהו (ולמי אין כאלו בחיים). ובכל מקרה למדתי כי הידיעה, גם אם היא חשובה ותורמת לתובנות על המחלה שלי ועל עצמי בכלל, הרי שאינה מביאה, כפי שפעם חשבתי, לריפויו של הדיכאון.
הכותבת מתמודדת עם מחלת הדיכאון מזה שנים רבות, ועברה אישפוזים, טיפולים פסיכולוגיים, תרופתיים וכו'. בטור זה היא מנסה לתאר את המציאות הפנימית של המחלה, כפי שחוותה אותה במהלך חייה - כילדה וכנערה, כאישה צעירה ובוגרת, כאם וכבת זוג
נא להמתין לטעינת התגובות
