 |
 |
|
|
| פרפקציוניסט החותר למצוינות |
|
|
|
| דוד פרנקל על אלי אוחנה, הגוער בשחקניו בצורה מושלמת ולא רואה ברכה בעמלו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בכל פעם שמתפרסמת ידיעה על כך שדמות מעולם הכדורגל פנתה לאיזה מקובל כדי לקבל ברכה להסרת ה"מנחוס", עטים הגולשים על המאורע המיסטי הזה כעורבים על פגר חם. עמודי התגובות מלאים בלעג שנון על ה"פרימיטיבים" שפונים לעזרת מכשפים וידעונים, במקום לשפר את ביצועיהם במגרש. כל אבירי הנאורות הזחוחים האלה, אינם מנסים בכלל להבין לנפשו חסרת האונים של מקצוען, אשר עשה את כל הנדרש כדי להצליח ובכל זאת, בסופו של יום, לא רואה ברכה בעמלו.
דוגמא טריה
וכואבת במיוחד למצב הביש הזה, אפשר למצוא אצל את אלי אוחנה, מאמנה השאפתן של בית"ר ירושלים. 8000 צופים בבלומפילד, יחד עם תשעים ושניים הלקוחות של "שבת של כדורגל", ראו בשבת האחרונה את קבוצתו של אוחנה מציגה 90 דקות של כדורגל מבולבל, חסר סדר ונטול תכלית. מי שטורח לעקוב אחרי משחקיה של בית"ר, יודע שהמפגן העלוב הזה לא היה יוצא דופן; את נקודות הליגה המעטות שלה, אספה הקבוצה בעיקר כתוצאה מטעויות היריב ומהברקות של שחקנים בודדים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אוחנה, מפגן עלוב ולא יוצא דופן. צילום: דני מרון
|
|
|
 |
|
 |
|
הפנים חתומות, הלב מתפוצץ
|
|
|
 |
|
|
|
אוחנה, אדם חזק ואציל נפש, שומר על פנים חתומות במהלך המשחקים, אבל קל לשער שבתוככי ליבו, הוא מתפלץ מתסכול לנוכח שחקניו המוכשרים שמתרוצצים על הדשא כעדר ללא רועה. מה לא עשה המאמן המסור הזה כדי לקדם את חניכיו? האם לא גער בהם, חזור וגעור, לאמור "כדאי מאד שתתאפסו על עצמכם"? האם לא הזהיר אותם כבר בתחילת העונה, "לא כדאי לכם לנסות אותי"? כלום לא צעק עליהם, רק יומיים לפני המשחק המביש נגד בני יהודה, "מה קורה לכם, לא חזרתם מהפגרה"?
את כל אלה ועוד עשה אוחנה, ביסודיות ובמקצוענות, רק כדי לראות מדי שבת איך המכונה המשומנת שבנה במשך השבוע, קורסת לה בזמן אמת. עידן מליחי, שאוחנה צרח עליו במפורש "תפסיק כבר עם תנועות הידיים האלה!", לא מצליח להוציא התקפה מתפרצת אחת כל העונה. אבירם ברוכיאן הולך לאיבוד באגף ימין, למרות שהמאמן הסביר לו באינספור אימונים "שתוק, אני לא רוצה שתענה לי". הקישור האחורי שומע מדי שבוע את משפט המפתח "תסתכלו על עצמכם איך אתם נראים", אבל נותר רך וחדיר, שלא לדבר על האין-הגנה של בית"ר, שאינה משכילה להפנים רעיון פשוט ויסודי כמו "תתחילו לרוץ לפני שאני מתעצבן".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ברוכיאן. "שתוק, אני לא רוצה שתענה לי". צילום: עודד קרני
|
|
|
|
|
|
|
האם הגיעה העת לשאוג על נמני?
|
|
|
|
|
|
|
מי שזכה להכיר את אלי אוחנה, יודע שמדובר בפרפקציוניסט אשר מחמיר עם עצמו יותר מאשר גדולי מבקריו. אין ספק שאחרי כל משחק כושל של קבוצתו, יושב המאמן הבית"רי שעות ארוכות, בודק את עצמו ומנסה להבין היכן יכול היה לשפר את ביצועיו. האם טעה כשאמר לברק יצחקי "די כבר עם הדאווינים"? אולי היה מוטב להשתמש בביטוי "חלאס עם ההצגות"? או שמא היה עדיף להתעלם מיצחקי, לזרוק את מאור מליקסון מהאימון, לנזוף בדניאל היידמן ולשלוח מבט מאיים לעבר גיא סולומון? ואולי הגיעה העת לשלוף את נשק יום הדין ולהרים את הקול על אבי נמני? המחשבות לא מרפות, האפשרויות רבות מספור ותמיד מנקר הספק, אבל מצפונו של אוחנה צריך להישאר נקי.
בחתירתו למצוינות, הוא באמת עשה כל מה שכתוב בספר – צווח וצרח, נבח ורתח, השתיק והפליק, הזהיר והחמיר, נזף ושטף, חירף וגידף וגם אמר לאלירן דנין "הכתבה בעיתון עלתה לך לראש". אם אחרי כל אלה נראית הקבוצה שלו כמו אוסף מקרי של שחקנים מהשכונה, גם האדם הרציונלי ביותר עלול להתחיל לחשוד שמדובר בכישוף.
|
|
|
|
|
|
|  | | ברק יצחקי. "די כבר עם הדאווינים". צילום: עדי אבישי | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | לפעמים אני לוקח דף נייר, משרטט עליו קשת וממשיך אותה עד שהעיפרון חוזר לנקודת ההתחלה. עבורי יש בזה סגירת מעגל. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
